טבריה 5.5.23

תרבות

/ דניאל דדון /

עופר מיכאלי. קיבל את אות 'יקיר הגליל צילום: | ' העליון אביהו שפירא

א � לה זכה ספרו הר לא ר ההצל ה הח שון, 'מתוק חמוץ בקיבוץ', יצא בימים אלו לחנויות הספרים ספרו השני של עופר מיכאלי, חבר קיבוץ להבות הבשן. הספר החדש, 'תמונות עולות בלהבות', מכיל נ � סיפורים על קורותיהם של חברי וא 177 שי להבות הבשן. סיפורים ספוגים בחוויות ובהווי הקיבוצי עליו גדל מיכאלי, הווי שכבר הלך ונכחד עם חלוף השנים. הסיפורים נוגעים בחיים המורכבים שבכא וורת האנושית, ובהם לעיתים אירועים בלתי נתפסים, קשים, מרגשים וכואבים כאחד. חלק מהסיפורים המקובצים בספר אולי קצת קשים לעיכול למי שלא גדל בחברה הקיבוצית, בפרט הסיפור הפותח, 'אריקה הערבייה', בו חושף מיכאלי את סיפורה של אחת ממקימות קיבוץ להבות הבשן, שעלתה לארץ לבדה מגרמניה, ומתוך אידיאולוגיה ברחה מהקיבוץ לגור עם בן זוגה הערבי ממנו נכנסה להיריון. היא התאסלמה והתחתנה אתו, ולאחר שהוא חוסל על ידי 'ההגנה' היא נמלטה חזרה אל הקיבוץ כשהיא נאלצת להא שאיר מאחור את בתה. "אני חושב שבאיזשהו מקום אפילו קצת סיננתי את האמת, כי אני מבין שלאנשים בדור הזה – סיפור על אישה שרוצה לקיים יחסי מין עם ערבים רק כדי להביא ילדים שהם לא יהודים ולא ערבים ובכך למנוע את המלחמה, יכול לגרור כעס ורוגז והייתי חייב לעדן אותו. אנחנו מדברים , אני 2023 והיום אנחנו בשנת 40 על שנות ה־ מקווה שמי שיקרא את הסיפורים מר הצעיר, שהשער שלו היה סגור בפני כל דבר מבחוץ. לא הכרתי בילדותי ובנערותי אדם אחד שלא היה כמוני. האדם הראשון שהכרתי ולא היה כמוני היה באוטובוס שהסיע אותנו מלשכת הגיוס לבקו"ם. פתאום נפגשתי עם מישהו מנאות מרדכי, ק"מ מהקיבוץ שלנו, וכתבתי 4 בסך הכל להורים שלי 'היום פגשתי מישהו שהוא לא מהשומר הצעיר והוא בסדר'. גדלנו בחא ממה סגורה. רק ביום השלישי שלי בבקו"ם פתאום נודע לי על עניין האשכנזיות והמא זרחיות. כשחבר ממש טוב שאל אותי 'תגיד, אתה אשכנזי או ספרדי', הסתכלתי עליו ולא הבנתי מה הוא רוצה. הוא שאל 'מאין באו ההורים שלך', עניתי 'מגרמניה', אז הוא אמר 'אה, אתה אשכנזי'. שאלתי אותו אם זה טוב או רע, והוא ענה לי 'זה איום ונורא'. "פתאום הכרתי גווני עור שונים, מבטאים שונים, מאכלים שונים", הוסיף מיכאלי לספר, "נולדנו כולנו מחדש כאשר התא גייסנו לצבא. כל הבנים התגייסו ליחידות ייהנה מהכתיבה, יבין את התא קופה ויקבל את זה בלי לשפוט". משפטי חברים בצבא בספר שזורות חוויותיו של מיא כאלי מנערותו, משירותו בצבא בסיירת אגוז ומחייו הבוגרים. "התחנכתי בקיבוץ קטן של השוא

שמצא בגליל העליון. "לקראת סוף הצבא הקיבוץ ייעד אותי להיות מחנך ומנהל בית ספר", הוא מספר, "למדתי הוראה בסמינר אורנים. אחרי שנה הקיבוץ שלף אותי משום ששני מורים עזבו ולא היה מי שילמד. התא חלתי ללמד ואהבתי את זה מאוד. עשיתי בית ספר מאוד פעיל בענייני חיות בר, הילדים גידלו אותן וקמו בשתיים בלילה לתת חלב או להאכיל. אחר כך הייתי בין שני האנשים שהקימו את בית הספר היסודי המשותף 'לב העמק' בקיבוץ נאות מרדכי, ואז הפכו אותי להיות מזכיר הקיבוץ". ו � נפצע מיכאלי בתאונת עב 996 בשנת ט � מ 5 דה קשה, כשנפל מעץ בגובה של רים, שאחריה אושפז במשך שלוש שנים, עבר עשרות ניתוחים ונותר נכה ברגליו, "יום אחד הילדים ביקשו שאביא להם גוזל לשיעור", הוא משחזר. " לקחתי את הטוא סטוס שלי ונסעתי למקום רחוק מהקיבוץ, ליד בריכות הדגים, שם היו עצי אקליפטוס אדירים. התחלתי לטפס על העץ וכשהגא מטר ורציתי לשלוח יד 5 עתי לגובה של ולגזול את הגוזל, איזשהו קול פנימי אמר לי 'אל תשלח ידך אל הנער'. לא כל כך הבא נתי את זה, אבל לא שלחתי יד ובמקום זה תפסתי למעלה בצמרת אגודות של ענפים דקים, משכתי את גופי וכשהעיניים שלי היו מול הקן ראיתי מולי נחש צפע בעובי פרק כף היד שלי. כל חיי גידלתי נחשים ואני מאוד אוהב נחשים, אבל כנראה שהתדהמה או הפחד היה כאלה גדולים, והתמונה הבאה שאני זוכר לאחר מכן היא שאחרי הרבה זמן אני מוצא את עצמי שוכב על האדמה. או שקפצתי או שנפלתי והרגליים שלי התרא סקו. ואני במסע מופלא של הצלה עצמית – מאחר שאף אחד לא ידע שהלכתי להביא את הגוזל וגם לא חיפשו אותי – הצלחתי לזחול איכשהו ולהכין לעצמי דגל כי הייתי מכוסה בשיחים. ממש בזהרור אחרון של קרן אור, בשמונה בערב, אחד מחברי הקיבוץ שיצאו לחפש אותי עבר שם במכונית, ראה את הדגל שהכנתי – ואז התחיל מסע החילוץ שלי מתוך התעלה. זה לקח שעות". אחרי פציעתו הקים מיכאלי את ארגון הנכים הכי גדול בצפון הארץ, "המרחב לחיים עצמאיים בגליל – נגישות ישראל", . 20 9 והיה המנהל שלו עד פרישתו בשנת קיבל את אות 'יקיר הגליל העליון' 20 2 ב־ על פעילותו למען אנשים עם נכויות ומוגא בלויות, ובימים אלה הוא עדיין מחנך בבית הספר דמוקרטי בקיבוץ עמיר ובנוסף מתנא דב למען אנשים עם מוגבלויות. "הציונות, הקיבוץ, המפלגה והצבא זרמו לנו בעורקים, והכי חשובה הייתה כמובן המדינה. זה היה עולם קטן ופשוט. חיינו בייסורים ואיסורים גדולים מאוד"

הספר 'תמונות עולות בלהבות' מגולל את קורותיהם של חברי הקיבוץ ואת סיפורו האישי של המחבר ‰ עכשיו אחרי שיצא לאור מספר מיכאלי למה היה לו חשוב להוציא אותו, מסביר למה אחד הסיפורים חייב לייצר דיון ציבורי ארצי וחוזר לפציעה הקשה שהפכה אותו לנכה ואיך היא קשורה לנאמנות שלו כמחנך "מסמך שמנסה לכסות על האפרוריות שיש בקיבוץ" ספר שני לעופר מיכאלי מלהבות הבשן:

עטיפת הספר

קהל קוראים, בעיקר קיבוצי – אבל אני רוצה לפרוץ אותו, כי אני חושב שהסיפור הראשון 'אריקה הערבייה' הוא סיפור שצא ריך לתפוס איזשהו מקום בדיון הישראלי הפוליטי־חברתי". זה ספר שמתאים לכל קיבוץ, או שהוא בעיקר מדבר על להבות הבשן? "אני חושב שהספר הזה נכון ללהבות הבשן, אבל הוא גם נכון לכל קיבוץ. בכל שבוע אני מרצה על הספר בקיבוץ אחר, ולפעמים אומרים לי 'זה כאילו כתבת עלינו, האיש הזה שתיארת אותו, היה לנו בדיוק אחד כזה בקיבוץ'. בכל קיבוץ יש את האנשים הטובים והחסודים, וכאלה שהשתן עלה להם לראש ומתעללים". מסע של הצלה עצמית , נשוי ואב לשלושה, עסק 73 מיכאלי, רוב חייו הבוגרים בחינוך ובהוראה, היה ממייסדיו של בית הספר היסודי האזורי, והוא כנראה המורה היחיד לטבע בארץ שנהג להביא לשיעורים חיות בר פצועות

הכי קרביות והבנות התגייסו למה שהיה אז הכי חשוב: סמלות ת"ש. מי שלא הספיקה, התגייסה להיות מורה חיילת. הציונות, הקיבוץ, המפלגה והצבא זרמו לנו בעורא קים, והכי חשובה הייתה כמובן המדינה. זה היה עולם קטן ופשוט. חיינו בייסורים ואיסורים גדולים מאוד". למה היה חשוב לך לכתוב את הספר? "ההיסטוריה של להבות הבשן ושלי בתוך הקיבוץ היא מסמך מקושט בשפה עשירה ומלאת הומור, שמנסה קצת לכסות על הרצינות התהומית ועל האפרוריות והפחד שהיו במקום הזה. אני ממשיך לכתוב ויש לי

"התחנכתי בקיבוץ קטן של השומר הצעיר, שהשער שלו היה סגור בפני כל דבר מבחוץ. לא הכרתי בילדותי ובנערותי אדם אחד שלא היה כמוני"

18

5.5.2023 ˆ ידיעות טבריה, קרית שמונה