טבריה קרית שמונה 03.11.23

קרית שמונה

דניאל דדון

השבוע נכנסה קרית שמונה לקו האש. ביום ראשון שוגר מטח כבד של טילים מלבנון

לעבר העיר. כיפת ברזל הצליחה ליירט חלק מהטילים אולם במקום זוהו שלוש נפילות ובית פרטי עלה באש כתוצאה מהנפילה. מאז הוחלט על פינוי תושבי קרית שמונה לפני שבועיים, רובם כבר עזבו את העיר לבתי מלון ובתי הארחה 2,000־ ברחבי הארץ. בעיר נותרו פחות מ תושבים, כל אחד מסיבותיו. עכשיו הם מספרים על האווירה בעיר שהתרוקנה מתושביה בימי המלחמה ועל הפחד והח־ ששות. הפעיל החברתי דוד קמרי, העדיף להישאר בקרית שמונה ולא לעזוב על אף החששות. לדבריו הוא החליט זאת ממניע אידיאולוגי. "אצלי זה עניין של אידיאולוגיה. אני נולדתי פה ואני גר פה שנה. אני מרגיש רע מאוד לנטוש 70 כבר את הבית. זה חלק מהציונות שלנו להיות פה – האחיזה בקרקע. לראות עכשיו עיר נטושה זה מכניס אותי לעצבות", סיפר. בזמנו הפנוי קמרי מאכיל את בעלי החיים – הכלבים והחתולים שהתוש־ בים הותירו מאחור, וגם מסייע בפינוי התושבים המעטים שנשארו "האווירה קשה מאוד", הוא מתאר, "העיר שוממת, נטושה ועזובה. אפשר לומר שהיא מוכת איש. אני מסייר 500 הלם. אולי יש פה כל היום ברחובות העיר ונדהם מעוצמת המראות ומהריקנות". לדברי קמרי שמתגורר ברחוב הירדן, המצב בעיר גרוע אף יותר ממלחמת לב־ . "אין פה נפש חיה, 2006- נון השנייה ב אין מכוניות ואין שום דבר אזרחי שמ־ ראה על התנהלות נורמטיבית של יישוב אזרחי. יש פה כוחות צבא גדולים מאוד בהיקפים אדירים ברחובות. יש טנקים ונגמ"שים מסביב לבית שלי. ברחוב אחר בעיר ראיתי עשרה טנקי מרכבה בגינות של אנשים, זה הזוי". אתה לא חושש מהטילים? "לא. אני מסתובב בכל המקומות ובודק את מקומות הנפילות של הטילים. אני שירתי בחטיבת השריון, אני לא סוג של שנה 50 , גיבור אבל אני לא מתרגש מזה ספגתי קטיושות ואני מכיר את כל העסק הזה". הרבה מתח איציק דמרי תושב העיר בחר להישאר ולטפל בחמשת הכלבים שלו מאחר והוא לא מצא פנסיון מתאים לארח אותם. חתולים 20- דמרי דואג גם ליותר מ בשכונה ומספק להם אוכל ומים מדי יום. "אני מחזיק חמישה כלבים ואף אחד לא יקבל אותי עם חמישה כלבים וחבל", הוא מספר, "הייתה לי אפשרות לשלוח אותם שקלים ליום וזה לא 120 לפנסיון שדרש מתאים לי. גם קשה לי לשחרר את הכל־ בים שלי לפנסיון, זה כאילו שאני נוטש אותם. יש גם כמה חתולים שלי וחתולים בשכונה שלי שהבעלים שלהם התפנו ואני נותן להם אוכל ומים". איך האווירה בעיר? "היום רוב העיר ריקה. יש פה הרבה מתח. אני שומע אזעקות ולא יודע מה

מדינה במלחמה

קורה. למרות המצב העיר מאוד מאוחדת, דוד שלי אהרון דמרי וכל החבר'ה עושים עבודת קודש ועוזרים לתושבים. אני הולך ללמוד בשיעורי תורה ורואה מדי פעם אנשים". אתה חושש מהטילים? "אני חושש מבורא עולם. כשיש אזעקה אני רץ למקלט ולא עושה פוזות. צריך לדאוג ולשמור על עצמך ולא להיות גי־ בור. ביום ראשון כשנפלו טילים בקרית שמונה, בדיוק סיימתי את שיעור התורה והייתי ברכב בדרך לבית. שמעתי את כל הבומים והנפילות, בשניות הראשו־ נות זה מלחיץ. אני זוכר את כל המלח־ מות שהיו פה בעיר אבל קשה להתרגל למצב הזה של האזעקות". חסר ועזרה לתושבי העיר, אנשים שנשא־ רו להתגורר בעיר וסיוע בצרכי המפונים: "יש לנו חמ"ל נהגים וחמ"ל אוכל ועוד, כל החמ"לים מורכבים מאזרחים, תושבי קרית שמונה וחברי הקיבוצים מסביב. במקביל נשארו פה כמה עובדי עירייה מסורים. אני עבדתי בצמוד למתנ"ס ארתור פוקס, שניהל את כל תהליך הפינוי ועבדתי במ־ קביל לאסנת רון-רסקי, מנהלת אגף החי־ נוך, שנתנה מענה לצרכי החינוך המיוחד בעיר. כולם עם אותה משימה. נשארתי כי אני מרגישה שכל עוד יש פה תושבים ולוחמים, יש לנו משימה לעזור בצרכים שלהם. זו גם חובה שלנו, האזרחים". איך התחושה לראות את רחובות העיר ריקים? עיר נטושה הרחובות ריקים מאדם, מתנדבים מאכילים בעלי חיים שנשארו אחרי ‰ מאחור, טנקים בגינות של בתים ותחושה של עצבות שטיל פגע ישירות בבית ריק התושבים שבחרו להישאר מספרים על החיים בין אזעקה לאזעקה כולנו חיילים שמחה אדרי, מחנכת בתיכון דנצי־ גר בקרית שמונה, בחרה להישאר בעיר ולהתנדב בחמ"ל האזרחי שהוקם לע־ זרת התושבים למרות החששות מהטי־ לים: "אני ילידת קרית שמונה וחוויתי קטיושות בילדותי", היא אומרת, "גדלתי בצל המצב הבטחוני הזה ובכל פעם שהיה אירוע בטחוני או מבצע צבאי תמיד הג־ עתי לקרית שמונה להתנדב. כי בעיניי במצבים כאלה כולנו חיילים. אנחנו האזרחים גם חלק מהחזית וחשוב שגם העורף יהיה חזק". שתי המשימות העיקריות בהן מטפלת אדרי הן: עזרה ללוחמים במצרכים וציוד

"כשיש אזעקה אני רץ למקלט ולא עושה פוזות. צריך לדאוג ולשמור על עצמך ולא להיות גיבור. ביום ראשון כשנפלו טילים שמעתי את כל הבומים והנפילות, בשניות הראשונות זה מלחיץ" בקרית שמונה

12

3.11.2023 ˆ ידיעות טבריה, קרית שמונה