טבריה קרית שמונה 09.02.24

שרה אבנין-גנישר. מלמדת דור חדש צילום: | של רוקמות פרטי

צילום: פרטי

מיצג הכלניות בטבעון. חוויה עוצמתית

אדום עולה נשים מרחבי 300 כלניות אותן סרגו 1,500 מיצג של הארץ מוצג בימים אלה בקרית טבעון ‰ היוזמת היא שרה אבנין-גנישר מקיבוץ יפעת, מלכת הרקמה של ישראל, שמספרת למה היה לה חשוב לעשות מחווה ליישובי העוטף, על היופי באמנות ועל ההצלחה האישית שלה

ש � מוצג בגלריה לאמנות י בימים א ה הל ראלית במרכז ההנצחה מגדל המים בטבעון 1,500 מיצב סריגה קהילתי מיוחד במינו של נשים מרחבי הארץ 300 כלניות אותן סרגו במחווה ליישובי הדרום, שספגו פגיעה קשה במלחמת 'חרבות ברזל'. את הפרויקט הגתה אומנית הרקמה המוערכת שרה אבנין-גניש שר חברת קיבוץ יפעת. "היה לי חשוב לעשות משהו כי אי אפשר היה להישאר אדישים", הסבירה אבנין-גניש שר, "היה מתח וכשאתה בעשייה אתה מרגיש שאתה שותף ותורם ונותן מעצמך. היה לי חשוב להרגיש משמעותית במה שקרה ולסש חוף את הנשים. כל הנשים הסורגות כל כך גאות בזה שזה שווה הכול. הכלניות מסמלות משהו. היה לי חשוב שתהיה פה טביעת יד שונה, שזו לא תעשייה של מכונה שמייצרת, אלא שירגישו שזו עבודת יד של הרבה נשים. גם בצבע לא כל הכלניות זהות. היום נשים באות לתערוכה ומזהות את הכלניות שלהן כלניות שתלויות". 1,500 מתוך כל ה לשחק בבד אבנין-גנישר, חברת קיבוץ יפעת היא אמנית טקסטיל המתמחה ברקמה וסיבים וגם מורה לרקמה המלמדת מאות נשים מכל רחבי הארץ לרקום ולסרוג בשיטה מיוחדת שנקראת 'החופש לרקום'. "זו רקמה מאוד אסוציאטיבית ואישית", היא מסבירה, "אנש חנו לא סופרים חוטים ולא מתכננים מראש. בעבודות האישיות שלי אני הרבה פעמים יוצאת לדרך בלי לדעת לאן אני מגיעה, זה מה שמאפיין את הרקמה שאני עוסקת בה וזה מה שאני מנסה להעביר גם לתלמידות שלי". אבנין גנישר נולדה במעברה של רמלה נ � , כבר ב 14 וגדלה בשיכון ברמלה עד גיל ערותה התוודעה במקרה לעולם של הרקמה ונשבתה בקסמיו. "כשעברנו לשיכון ברמלה אחיותיי למדו תפירה באורט וכל פיסות הבד שנשרו להן מהמכונה היו המשחקים שלי. התש חלתי לרקום ולתפור לבד בתור ילדה, במשך השנים למדתי רקמה ותמיד רקמתי משהו". כשיצאה לגמלאות לפני ארבע שנים מעש

לריה במגדל המים", היא נזכרת, "חשבנו על פרויקט שמח, צבעים, פרחים, עלים ואז בדיוק באוקטובר שהוא גם יום ההולדת 7 הגיע ה שלי ואמרתי למיכל שחשבתי על כלניות צפות בפיר של המגדל. זה מכיל כל כך הרבה אסוציאציות. כמובן שזה היה כמחווה ל'דרום אדום'. אופיר ליבשטיין ז"ל, ראש המועצה האזורית שער הנגב, שהיה מבין הראשוש נים שנרצחו טבע את המושג הזה. הרגשתי שחייבים איכשהו להביא את הדרום גם אלינו כאן לאזור ולהרגיש. יצאנו לדרך ופניתי לכל הסורגות והתחלתי לקבל כלניות מכל הארץ. בדואר, על הדלת של המכונית, על הדלת של הבית וסורגות שבאו אלי לבית ודפקו בדלת". איך הגעת לכל כך הרבה נשים? "יש היום את הרשתות החברתיות וזה גם עובר מפה לאוזן. כל יום קיבלתי הודעות מנש שים שאני לא מכירה שאצרף אותן לקבוצה. בנוסף לזה מרכז ההנצחה בטבעון, בראשותה של ריקה, הוציא קול קורא ופרסמו את המיצב. היא גם החליטה שזה יהיה פרויקט קהילתי בטש בעון עצמה והרבה נשים מטבעון סרגו. קיימתי גם מפגשי סריגה בכל מיני מקומות. פגשתי נשים וסרגנו, דיברנו וצחקנו. בכוונה לא נתתי הוראות סריגה מדויקות". המיצב של הכלניות במגדל המים בטבעון מטר. הכלניות שתלויות מגג 15 תלוי בגובה המגדל יורדות אל גרם המדרגות הלולייני, כך שכל מי שעולה במגדל רואה אותן סביש בו. "התגובות מטורפות, כל הזמן אני מקבלת תמונות. אנשים מצטלמים שם. לשמחתי הרבה שתי אמניות גדולות מטבעון, ענת גטניו וטלי בלומנאו, חברו אלי לפרויקט ומאוד עזרו לי בכל הנושא הלוגיסטי. השחלנו בכל כלנית חוט מתכת וחיברנו את הכלניות באזיקונים לכבלים של מתכת. קובי סיבוני, האמן מלוחמי הגטאות, בא ועזר לנו לתלות את המיצב הזה. זאת חוויה עוצמתית כי כשאתה נכנס פנימה יש גרם מדש רגות לולייני שצמוד לקיר המגדל וכשאתה עולה בו עד למעלה אתה רואה את הכלניות משתלשלות עד למטה. בכל קומה בסיבוב שאתה עולה לקומה העליונה אתה בעצם צופה במיצב. תושבים מהדרום גם ביקרו במיצב. מגיעים גם הרבה מפונים שיצא לי לפגוש שם. זה מאוד מרגש אותם".

בודתה כמחנכת בבית הספר היסודי בשריד הפכה את התחביב לעיקר עיסוקה. "התחש ביב הזה תמיד ליווה אותי אבל זה היה יותר מתחביב. גם כשהייתי מחנכת תמיד היו לי יומיים בשבוע שעסקתי באמנות שלי וכשיש צאתי לפנסיה זה תפס מקום הרבה יותר רחב בחיים שלי". חופש יצירה בשנים האחרונות הפכה אבנין-גנישר לשם דבר ולאושיה מפורסמת בארץ בתחום הרקמה. עד לפני כמה שנים הרקמה בארץ נתש פסה כמשהו מיושן, לא עדכני ומזוהה בעיקר עם אמנות נשית לצרכים שימושיים כמו תיש קון בגדים ורקמת מפיות. אך בזכות עשייתה של אבנין-גנישר הרקמה הפכה לאומנות נחש שבת ומתפתחת וחדרה לגלריות ומוזיאונים. בתקופת הקורונה הציגה אבנין-גנישר תעש רוכה באולם המופעים בקיבוץ יפעת אותה אצרה עינת קלייפלד, שזכתה להצלחה כביש רה וביקרו בה אלפי אנשים. מאז נפתח הצוהר

ועבודותיה מוצגות בתערוכות בארץ ובעולם. "היום כמעט לא סורגים סוודרים. מאז שהמש ציאו את הפוטר והפליז ילדים כבר לא לובשים סוודרים וכל הידע הזה של הסריגה שקיים אצל נשים מאוד רוצה לבוא לידי ביטוי. הן מאוד רוצות מטרה לסריגה. כבר עכשיו כשסיימנו את הפרויקט הזה, הן רוצות להתחיל בפרויקט חדש. הייחוד שלי ברקמה שאני מביאה בה את החופש לעולם שבדרך כלל היה מאוד מדויק - ספרו חוטים, שרטטו ציורים ועבדו בחוטים דקים", היא מסבירה סוד ההצלחה, "אני עובדת בחוטי צמר עבים עם הרבה שכבות וממש בחש דוות הרקמה. אני אוהבת פשוט לרקום". מה זה עושה לך כשאת רוקמת? "עכשיו אני מסיימת עבודה מאוד גדולה על רמלה, אחרי שעשיתי עבודות על גניגר ועל יפעת - תחנות חיי. אני מאוד שוקעת ביציש רה וכל כולי בעבודה על רמלה שחייתי שם . זה מציף אותי ומשמח אותי. אני 14 עד גיל אוהבת לרקום וזה סוג של תרפיה בשבילי, זה מה שאני מנסה להעביר לתלמידות שלי שלא יפחדו משום דבר, שלא יפחדו מזה שזה לא מצליח או לא יפה. זה לא מעניין אף אחד. חלק אוהבים וחלק לא". תגובות מטורפות הרעיון למיצב הכלניות שמוצג במגדל המים טבעון עלה במוחה מספר ימים לאחר תחילת המלחמה. "מיכל שכנאי, האוצרת של מרכז ההנצחה בטבעון, הזמינה אותי כבר לפני המלחמה לעשות איזשהו פרויקט קהילתי בגש

"הייחוד שלי ברקמה שאני מביאה בה את החופש לעולם שבדרך כלל היה מאוד מדויק - ספרו חוטים, שרטטו ציורים ועבדו בחוטים דקים"

ידיעות טבריה, קרית שמונה ˆ 9.2.2024 17