טבריה קרית שמונה 09.06.23

אורי יצחק אילוז ז"ל עם אביו שי. "את כולם הוא אהב וכיבד ואת כולם הקדים בשלום" צילום: פרטי |

צילום: פרטי | אילוז ז"ל ואחיו נועם

צילום: פרטי | אילוז ז"ל עם חברו נהוראי שמחי

נהנה לפקד גיל קרסנטי, המחנך של אורי בישיבה התיכונית אמי"ת צפת בכיתות י"א וי"ב, ספד לו השבוע: "אורי היה ילד מאוד חב־ רותי. המיוחדות שלו הייתה ללכת עם האמת שלו והדאגה לחברים. הוא ידע לשים לב לפרטים הקטנים ודאג לחברים גם אם זה בא על חשבונו האישי. הוא היה חבר של אמת וככה החברים ראו אותו". "היינו בקשר טוב גם אחרי שסיים את הלימודים, כשהוא היה במכינה ואחר כך בצבא. הוא רצה להתקדם גם בצבא והיה מיועד לצאת לקצונה", מוסיף קרסנטי. "אני זוכר שהוא נפצע ובאחת ההודעות שלו אלי כתב שהוא 'סוחב את הצבא עם הרגל הפצועה'. למרות הרגל הפצועה הוא המשיך ועשה את זה בכיף. הוא מאוד נהנה לפקד על חיילים ולהוות דוגמה אישית. הוא הרגיש פתאום מהצד השני איך זה להיות מורה ואת האחריות הכ־ בדה". חבריו ואנשי הצוות בישיבה קיב־ לו בהלם את הבשורה הקשה. "זה הלם, אין מה להגיד. כתבתי הודעה בקבוצה של הכיתה שיש רגעים שאין מה להגיד וכל מילה רק תגמד את האירוע. אנחנו אוהבים ובוכים. יש מושג שנקרא אצלנו בהוראה, כמו שיש משפחה שכולה והורה שכול יש גם מורה שכול, מורה שהתל־ מיד שלו נפל, זה משהו שהולך איתך לכל החיים, ככה אני מרגיש. אמרתי לחברים שלו, שאם עד עכשיו יום הזיכרון עבר

לידם עכשיו הוא יהפוך למשמעותי עד סוף כל החיים. תמיד יהיה להם מישהו שהולך איתם". ידידיה כהן, שלמד עם אילוז ז"ל מכי־ תה ח' עד י"ב, אמר: "אורי היה ילד מק־ סים. תמיד היה מצחיק את המורים ומ־ עלה חיוך על פני כולם. כשהייתי נכנס לכיתה ורואה אותו, הייתי יודע שיהיה יום טוב. תמיד זכרנו את המשפטים המיוחדים שהוא אמר ואת הבדיחות שלו. לא זוכר מתי הוא כעס, כל הזמן הוא היה שמח ונהנה מכל רגע. עזר לאחרים וגם לי כמה פעמים בחומר הלימודים כשהיה יושב בסבלנות ומסביר. אין ילד שלא אהב אותו. הוא תמיד מצא את המקום להשתלב בכל החבורות בכיתה. אם כולם היו עצובים, הוא היה יושב ומשמח אותנו. הוא היה בורג מרכזי בכיתה. כששמענו את הבשורה התפרקנו כולנו ולא האמנו. עד עכשיו אנחנו מנסים להדחיק, אבל אי אפשר. באותו ערב הרב גיל קרס־ נטי ארגן מפגש של כל החברים שבאו מכל קצוות הארץ. עשינו מעגל והספד־ נו אותו. דיברנו עליו כמה הוא היה טוב וכמה הוא יחסר לנו". ילד של צחוק ואהבה נהוראי שמחי, שלמד עם אילוז ז"ל במכינה הצבאית, מספר על חברותם האמיצה. "למדתי ממנו הרבה, הוא היה אח שלי לכל דבר ועניין. כל כך הרבה לילות ורגעים שצחקנו ושרפנו ביחד.

אני מבטיח שלנצח נזכור ונזכיר אותו, ונוביל את הדרך והחינוך המדהימים שהוא קיבל לכל מקום. הוא היה ילד של צחוק ואהבה, וזה מה שמחזיק אותי בימים האלה. אני אוהב אותו, הוא לא יוצא לי מהראש, אפשר לדבר עליו שעות אבל הייתי מעדיף לדבר אתו במקום עליו. הוא דאג לשמח אותנו בכל רגע, כל מה שעניין אותו זה החברים והמשפחה שלו, הוא היה דואג לכולם תמיד ורץ וצוחק ממקום למקום עם החיקויים, הצ־ חוק והחיוך הזה שלו, שאף פעם לא ירד לו מהפנים. אורי מסוג האנשים שיראו אישה מבוגרת ברחוב סוחבת שקית, הוא יביא לה את השקית עד הבית ואז ייתן לה את מספר הטלפון שלו כדי שאם היא תצטרך משהו או מישהו לדבר אתו הוא יהיה שם". שמחי משתף גם על רצונו העז של אורי להתגייס לשירות משמעותי בצה"ל: "אורי תמיד היה מדבר על כמה זה חשוב להתגייס, לתרום ולתת למען המדינה. גם בשעות האחרונות שלו הוא דיבר עם החיילת ששמרה איתו על זה שהיא צרי־ כה לצאת לקורס מפקדים בעצמה. מוזר לדבר על אורי בלשון עבר. גם אחרי כל התקופה הקשה הזאת, אני עדיין מרגיש שהוא פה איתי. פעם היה לנו שיעור במ־ כינה והמרצה שאל 'מה אתה מוכן לע־ שות בשביל האדמה הזו'? אילוז הרים את היד ואמר 'למות'. באותו רגע זה נשמע הכי מוגזם בעולם, אף אחד לא חשב שהוא יגשים את ההבטחה שלו".

הצבאי מספר פעמים. לא ידעתי איך להגיב לבשורה הזאת, התחלתי לבכות ואז נזכרתי ששבת היום, אז עצרתי את עצמי כי בשבת אסור לצער ולהצטער. זה קשה מאוד. אין יותר קשה מזה לדע־ תי, זה אחד הדברים הקשים בחיי, אם לא הקשה ביותר". הקהילה והחברים הרבים תומכים במ־ שפחה בימי האבל. "מאות אנשים באים לפה. אנשי צבא ששירתו איתי, חברים של אשתי וחברים של אורי, אנשים מהיחידה והחיילים שלו", מספר האב. "בלוויה היו אלפי אנשים. אנשים מס־ פרים שבימי הזיכרון לא הגיעה כמות כזו של אנשים לבית העלמין הצבאי. כשאומרים אלוהים לוקח את הטובים ביותר, עליו נאמר המשפט". שלום אלבז בן דודו של אורי ז"ל סיפר על ילד שקט, עניו עם חיוך ביישני וכובש שרק ניסה לעשות טוב ולעזור. "בבית הכנסת כשהוא היה עוזר לאבא שלו באזכרות, בהכנסות ספר תורה ובשבתות חתן לא היו שומעים אותו כי הם היו מדברים במבט. הוא היה כבר מבין מה צריך לעשות", סיפר, "קיב־ לנו את הבשורה הקשה בעיצומה של השבת והאבא שי לא הרשה לאף אחד לבכות עד שלא תצא שבת. זו משפחה של אמונה. רק לאחר ההבדלה התחלנו לבכות, זה קושי אדיר. את ההבדלה הזו לא אשכח בחיים שלי. אנשים בצפת לא זוכרים הלוויה בסדר גודל כזה בצפת. היו כמה אלפים".

נהוראי שמחי, שלמד

עם אורי במכינה: "פעם המרצה שאל 'מה אתה מוכן לעשות בשביל האדמה הזו'? אילוז הרים את היד ואמר 'למות'. אף אחד לא חשב שהוא יגשים את ההבטחה שלו"

9

ידיעות טבריה, קרית שמונה ˆ 9.6.2023