טבריה קרית שמונה 10.11.23

לאחר שהצליחו להימלט מהמחבלים עלו אורלוב וחבריה למסיבה על הכביש הראשי, שם התברר להם שהם רחוקים מלהגיע לחוף מבטחים. "המערב הפרוע זה מה שהלך שם. אין נפש חיה שהיא לא מחבל. לכל אורך הכביש אנחנו רואים גופות, רכבים הפוכים ומחבלים שמתח־ באים בחורים שלהם ולא מפסיקים לירות ומחוררים לנו את הרכב. היה שלב שאמ־ רתי: 'זהו, אנחנו מתהפכים'. המזל שהיה לנו את קייט, שנהגה כמו מכונה והצליחה לברוח. אין סיכוי שמישהו לא קיבל כדור, אבל אף כדור לא נכנס בחלונות". לאחר דהירה ארוכה בכביש הזרוע הרס והרג קיבלו אורלוב וחבריה החלטה שב־ דיעבד הצילה את חייהם. "ראינו מחסום מלפנים והבנו שהם מחבלים. היה שטח פתוח מצד ימין וקייט קיבלה החלטה ופ־ נתה. נסענו כשעדיין יורים על הרכב עד שראינו גבעה קטנה. נסענו לידה, פרקנו ונשכבנו עליה צמודים אחד לשני. מו־ סתרים מהמקום שממנו באנו. שעתיים שלמות לא הוצאנו פיפס, לא הרמנו את הראש אפילו. זבובים בפה ובעיניים ולא זזנו. כל פעם הרמתי את העיניים למע־ לה וחשבתי שאני אראה פרצוף של מחבל והוא יירה לי בפרצוף, אבל זה לא קרה. דמיינתי המון דברים. בתכל'ס כבר הב־ נתי שאלה הרגעים האחרונים ושאני לא הכוכבת של הסיפור". אלעד המושיע רק לאחר שבע וחצי שעות של השלמה עם המצב והסיוטים והמחשבות שרצות בראש, הגיע סוף סוף כוח החילוץ בדמותו של אלעד שהציל אותם בתושייה מהתו־ פת. "בשעתיים האחרונות כבר התחלנו להתקשר למשטרה. שיחות של דקה בל־ חישות ולנתק. ואז אמא של רותם שלחה מספר, את המספר של המלאך השומר שלנו 'אלעד המלך'. הוא דיבר עם רותם, אמר לה שהוא בדרך ואני אומרת לה: 'את לא מנתקת בחיים'. והפעם הוא לא ניתק וספר איתה את הדקות אחורה. כשהוא הגיע פחדנו לצאת מהמחבוא. הוא התקדם עוד לעברנו, זחלנו החוצה וקפצנו לרכב. כל המושבים היו מהולים בדם. הוא נסע קמ"ש ליישוב פטיש. 200 במהירות של חשבתי שהוא סתם נוסע מהר, לא הבנ־ מחבלים וש'אלעד 2,000 תי שעדיין יש המלך' בא אלינו אפילו בלי נשק. כל הדרך הוא אמר לנו להוריד את הראש, אני לא הורדתי ועדיף שלא אפרט, זה לא אלא יותר 2023 היה נראה כמו ישראל ב- באירופה. הגענו לפטיש ומשם 1940 כמו הסעה לבאר שבע ושם אבא של רותם לקח אותנו חזרה לגולן ולשקט". עד היום לא מצליחה אורלוב לעכל את המראות שראתה באותו יום. המציאות שלה עכשיו היא מציאות של פוסט טראומה שנכפתה עליה. "מאז אני לא נרדמת. כל טריקת דלת, כל רעש של מכונת כביסה או מזגן מרעיש ודגל שמתנופף ברוח מחזיר אותי למצב שעוד שנייה יגיע טנדר ומ־ תחילים לנוס שוב. אני יודעת שאני לא היחידה שמרגישה ככה. כל המדינה בפו־ סט טראומה. זו הסיבה שבחרתי לשתף את הסיפור שלי. זה בדיוק מה שהרגשתי. מה שעברתי זה פרק נדיר ולא מציאותי של פאודה. זה מה שהיה. תודה שאני פה, תודה לכל מי שדואג, תודה לחברות שלי שהיו איתי בכל שנייה ביום הכי נורא שהיה ויהיה לי בחיים ושרדו איתי כדי לספר".

"עמדנו שם אולי דקה עד שמישהו צרח רוצו, ושם הפרק נהיה מעניין ולא מציאותי בעליל. אנחנו רצות ליד האוהלים ואחרינו רצים מחבלים כאילו משחקים איתנו תופסת, רק שלהם יש נשקים ארוכים והם לא מפסיקים לירות" "כל הדרך הוא אמר לנו להוריד את הראש, אני לא הורדתי ועדיף שלא אפרט, זה לא היה נראה כמו ישראל 2023- ב

לינה אורלוב משמאל במסיבה ברעים עם חברותיה קייט (באמצע) צילום: פרטי | ורותם

בב, הרכב שאחריו ברח ימינה ואני צרחתי לקייט 'סעי'". לרוע מזלם של הבורחים הסתבר שהט־ נדר אחריו עקבו היה של מחבלים. "אחד מהם תפס כמה שקים גדולים בבגאז׳ וזרק אחורה לכיווננו. אנחנו כבר הספקנו לפ־ נות במהירות שמאלה וראינו את המטען מתפוצץ מאחורינו. קיבלנו בום בלמטה של הרכב וחשבתי לעצמי שזהו, עכשיו נעצרים וזה רק להתפלל, אבל איכ־ שהו הרכב המשיך לנסוע. אני מסתכלת אחורה על הטנדר הארור שיורה עלינו, רותם מחזיקה לנו את הידיים ואנחנו רק מרימים אחד לשני: 'אנחנו יכולים, אנחנו יוצאים, אנחנו אש' ומה שעובר לי בראש זה: 'זהו, הכדור הבא פוגע בי וזה נגמר'. אבל למזלנו הכדורים לא פגעו בנו".

מסכת האירועים המשיכה והאינסטי־ נקט ההישרדותי של אורלוב נכנס לפ־ עולה. "עמדנו שם אולי דקה עד שמי־ שהו צרח רוצו, ושם הפרק נהיה מעניין ולא מציאותי בעליל. אנחנו רצות ליד האוהלים ואחרינו רצים מחבלים כאילו משחקים איתנו תופסת, רק שלהם יש נשקים ארוכים והם לא מפסיקים לירות. הסתכלתי אחורה פעמיים ואני רואה אותם פיזית רצים אחריי ויורים, אבל איכשהו הם לא פגעו בי. בשלב הזה הפ־ סקתי להסתכל אחורה והתרכזתי בלרוץ ולהקיא. רותם וקייט צרחו עליי לרוץ ואני בתגובה מתנשפת וצועקת: 'אני לא מצליחה'. פתאום ראינו יער לפנינו והבנתי שאין מצב שאני נכנסת אליו כי התחלנו לשמוע יריות גם משם. פה נכנס יצר ההישרדות חזק. אנחנו שומעים יריות מצד אחד ורצים לכיוון השני עד שהבנו שאנחנו מוקפים והתיישבנו בתוך קקטוס גדול כזה, הזדחלנו מצד לצד עד שפשוט התיישבנו בתוכו, היו איתנו עוד שלושה חבר'ה, אחד מהם ממד"א, אז הסתכלתי עליו ואמרתי לו: 'מה עושים'. הוא ענה לי שאין מה לעשות ואני יחסית במקום סבבה. מי היה מאמין שסבבה זה לשבת בקקטוס כשמכל הכיוונים רצים מחבלים ורוצחים את האנשים ששעתיים לפני רקדו איתי לסט הכי מטורף של ארטיפ־ קס. ישר הבנתי שאני לא מתכוונת לשבת ולחכות למות. אני מעדיפה למות כשאני בורחת".

נאחזים באופטימיות בדרך נס הצליחו אורלוב וחבריה לע־ לות לרכב שמילט אותם מהמחבלים אבל רק לזמן קצר. "ראינו שאנשים רצים ליד הקקטוס, אז אמרנו 'יאללה'. טסנו לרכב, עלינו והעלינו איתנו את דניאל שביקש להצטרף. פתחנו גוגל מפס והתחיל הפרק החמישי בסרט האימה. בשטח היו שלו־ שה צירי עפר. בחרנו בציר השמאלי, שם ראינו טנדר שחור עם בג’אז גדול פתוח ובתוכו חבר'ה עם ווסטים צהובים. אמר־ נו: 'בטח מנקים מהמסיבה'. אחריהם נסע עוד רכב עם בנות מהמסיבה ואנחנו נסענו ברכב השלישי בשיירה. אחרי כמה דקות הטנדר מקדימה עצר בפתאומיות והסתו־

אלא יותר 1940 כמו באירופה"

צילום: יובל חן | מתחם פסטיבל 'נובה' ליד קיבוץ רעים

15 ידיעות טבריה, קרית שמונה ˆ 10.11.2023