טבריה קרית שמונה 26.01.24

באוקטובר: 7־ מרצה במכללת עמק יזרעאל ששלושה מבני משפחתה נרצחו ב

אלה ברקוביץ מקדמת צבי לא מפסיקה לבכות מאז אותה שבת ארורה בה מחבלי חמאס רצחו באכזריות בקיבוץ בארי את שני הוריה מעינה ונח הרשקוביץ וסבתה ‰ שושנה כרסנטי זכרם לברכה עכשיו, אחרי שלושה חודשים וחצי, היא מספרת איך היא מצליחה לקום כל בוקר מחדש אחרי אסון כזה, על הצוואה שהשאירה לה אמה שמסייעת לה להתאושש ועל הרגע בו הבינה שהחיים השתנו לתמיד בלב ואני לא רואה את הסוף שלה" תהום נפערה לי

צילום: פרטי

הסבתא שושנה כרסנטי ז"ל

צילום: אביב נוה | ההורים מעינה ונח הרשקוביץ ז"ל

חלפו שלושה וחצי חודשים באוקטובר ואלה ברקוביץ מהיישוב 7 מה־ קדמת צבי שברמת הגולן, מרצה במכ־ ללה האקדמית עמק יזרעאל, מתקשה להכיל את האסון שקרה לה - הוריה מעינה ונח הרשקוביץ זכרם לברכה וס־ בתה שושנה כרסנטי ז"ל נרצחו במהלך ההתקפה של מחבלי חמאס על קיבוץ בארי. זו אכן הייתה עבורה שבת שחו־ רה, הכי שחורה שיכולה להיות ועל אף הכאב העצום שאין מה שיכול לרפא אותו, בחרה ברקוביץ לקיים את צוואתם של הוריה להמשיך ולחבק את החיים. לאחרונה היא חזרה לעבודתה כתזונאית וכמרצה במכללת עמק יזרעאל ואת תואר הדוקטורט שהיא תקבל בקרוב היא תקדיש לזכר הוריה. "בימים האחרונים הגשתי את עבודת הדוקטורט שלי שהיא מוקדשת להם. הם היו איתי כל רגע בתהליך הזה", היא אומרת בעצב, "אמא שלי כל כך חיכתה לראות אותי מסיימת והם לא יהיו שם בטקס כשאעלה על הבמה ואקבל את התואר. אמא ואבא היו אנשים של יצירה, עשייה ואהבה. הם כל הזמן דאגו למצוא את הטוב בכל אחד. ההתבוננות שלהם על החיים הייתה כל כך חיובית וזה ממש חשוב לי שזה ימשיך הלאה". צעקות בערבית בבוקר שבת שמחת תורה הייתה ברקו־ ביץ בביתה בקדמת צבי כשהחלו להגיע הידיעות על מתקפת חמאס על יישובי עוטף עזה. "התעוררנו בסביבות השעה כי שמענו מטוסים. הבנו שמשהו 6:30 קרה כי זו פעילות צבאית חריגה. ואז והדבר הראשון שראינו YNET פתחנו שיש מטחים כבדים לעבר הדרום". השעות הבאות היו מלוות בדאגה לגו־ רל הוריה ולגורל סבה וסבתה שהיו נצו־ רים בקיבוץ בארי. "אני ושני אחיי חב־ רים בקבוצת ווטסאפ משפחתית יחד עם א � בבוקר ש 7:00 ההורים שלנו. בסביבות לנו אותם איך עבר הלילה, אז אבא שלי ענה לנו שהלילה היה שקט, אבל עכשיו יש טילים והם בממ"ד. אחרי כמה דקות אנחנו מבינים שמחבלים חצו את הגבול ונכנסו לישראל וזה לא סתם רקטות. ואז אנחנו מקבלים פתאום הודעה לא רשמית שהרבש"ץ של הקיבוץ נהרג. אני כותבת להם בקבוצה שיש שמועות שאריק נהרג ואנחנו מבינים שקורה משהו".

בבוקר נותק הקשר עם 11:00 בשעה הוריה. "כל רבע שעה שלחנו להם הוד־ עה 'מה קורה, תעדכנו' ואמא ענתה לנו 'מפחיד, אנחנו בממ"ד, אומרים שמח־ בלים נכנסו לקיבוץ' ו'אבא יצא לשים ספות ושולחנות על הדלתות לחסום את הבית'" משחזרת הבת, "אחרי כמה זמן היא כתבה 'היריות הגיעו קרוב אלינו, יש צעקות בערבית מחוץ לבית, מאוד מפחיד, אנחנו בממ"ד'. היא לא עדכנה אותנו מה קורה מעבר. ואנחנו עונים להם 'תיכף זה ייגמר, תנשמו עמוק'. כשבראש שלנו אנחנו אומרים לעצמנו שהצבא מגיע. לא תיארנו לעצמנו שזו הדרך שזה ייגמר בה". הדאגה באותו בוקר גברה גם לשלומם של סבה וסבתה אלי ושושנה כרסנטי שהתגוררו בבתים נפרדים בקיבוץ בארי. "לאורך הבוקר שאלתי את אמא שלי מה עם סבא וסבתא. אמא שלי אמרה שהיא דיברה עם סבא על הבוקר והוא והמט־ פלת שלו בממ"ד ושעם סבתא היא לא יכלה לדבר כי היא כבדת שמיעה ואי אפשר להתקשר כי ביקשו להיות בשקט והטלפון שלה עושה רעש. בשלב הזה אמרתי לאחים שלי שאין סיכוי שסבתא יצאה מזה. שהיא לא שמעה את אזעקת 'צבע אדום', והיא לא יודעת שהיא צרי־ כה להסתתר". בצהרי השבת כשהחלו לזרום הידיעות על הטבח בקיבוץ תחושת אי הוודאות והדאגה לשלומם התגברה. "אחרי עוד חצי שעה-שעה אנחנו מבינים מהבן של השכנה ויויאן סילבר ז"ל, שבסביבות היא כתבה לבנים שלה 'נכנסו 11:00 אליי הביתה' ואנחנו מתחילים לחבר את הנקודות ומבינים שאם אמא שלי ניתקה 11:00 ונכנסו לויויאן ב- 11:10 קשר ב אז נכנסו כבר אליהם. שם כבר נגמר לנו היום. אין תחושת זמן, אתה לא אוכל, לא שותה, לא ישן, אתה רק יודע או שהם נרצחו או שהם נחטפו". נשימות עמוקות ביום ראשון לפנות בוקר בסביבות בלילה התקבלה ההודעה על 1:00 השעה שהצליח להיחלץ 93 הסבא אלי בן ה- 7 שנה מאז ה- 50 בחיים, בדיוק לאחר אז נתפס בשבי המצרי. 1973 באוקטובר "אני מרימה טלפון לדוד שלי, כי המחב־ לים לקחו את הטלפון של סבא שלי, אני בוכה ואומרת לו: 'סבא, הכול בסדר? אתה

"כשאני נוסעת באוטו ואני יודעת שאני לא יכולה להתקשר לאמא שלי. זה גומר אותי. אני חושבת עליהם המון כשאני לבד.

אבל בתוך הדבר הזה אני מפיצה בשורה של תקווה"

דניאל דדון // צילום: אביהו שפירא

10

26.1.2024 ˆ ידיעות טבריה, קרית שמונה