טבריה קרית שמונה 26.01.24

זה הזוי. יותר כואב לי על הילדים שלי. אני פיתחתי חוסן עם החיים, הילדים שלי איבדו ביום אחד שלושה סבים. אין לי דרך לתאר ולהסביר את ההרגשה הזו. תהום נפערה לי בלב ואני לא רואה את הסוף שלה. יש ימים שאני לפעמים לא מצליחה לנשום. אני גם שואלת את עצמי למה שלושתם ביחד. אין לי תשוע בה לכלום. איבדתי שלושה אנשים הכי קרובים אליי. בבום אחד הכול נגמר. הזמן מלמד אותי לחיות עם זה לידי, זה לא מרפא את הכאב. לא היה לי מהם תהליך פרידה ולאחרונה הם באים לי בחלומות ומספרים לי מה קרה להם. איך רצחו אותם". מתי את הכי נזכרת בהם? "עכשיו כל הזמן אבל בעיקר כשאני נוסעת באוטו ואני יודעת שאני לא יכוע לה להתקשר לאמא שלי. זה גומר אותי. אני חושבת עליהם המון כשאני לבד. כששואלים אותי מה שלומי אני אומרת 'תלוי', זה תלוי בשעה, תלוי ביום ותלוי אם ישנתי בלילה. אבל בתוך הדבר הזה אני מפיצה בשורה של תקווה, של עשייה ושל הגשמת חלומות. כי אחד המשפטים שאמא שלי תמיד אמרה לנו ש'לחלומות אין גיל'. זה לא משנה בן כמה אתה ומה אתה עושה תמיד תגשים את החלומות שלך ואל תוותר". זה סוג של צוואה שהם השאירו לכם? "ממש ככה. הוריי כבר יצאו לפנסיה וכל אחד היה לו את תחומי העניין שלו וחוגים וספורט. הם ממש דאגו לעצמם ודאגו לסביבה נעימה. הם היו יוצרים המון, אבא שלי עובד עם עץ וברזל ואמא שלי מציירת ומפסלת. כל אחד מהם היה עולם ומלואו. הם נתנו אחד לשני להתפע תח ולפרוח כל אחד בתחומים שלו. זה מה שהכי החזיק אותם וכך הם הנחילו את זה הלאה אלינו. זה משהו שאנחנו מעבירים לילדים שלנו כל הזמן ועכשיו עוד יותר. מה שהיה היה ועדיין קורה, אבל עכשיו אנחנו לא נשקע אחורה, אנחנו חייבים לראות איך אנחנו מחזקים את עצמנו ומתקדמים קדימה, איך אנחנו מגשימים את החלומות האלה שאמא דיברה עליהם כל הזמן". יש בך כעס על מה שקרה? "קשה להגיד שיש בי כעס. ברור שמה שקרה היה מחדל הכי גדול בעולם שהוא עדיין לא נגמר וברור שדברים היו יכוע לים להיות אחרת, אבל אני כל כך לא רוצה להישאר במקום כועס ובגלל זה אני לא מפנימה איזשהו כעס. אני ממש רוצה למצוא את עצמי מתקדמת. אני אומרת שזה כבר היה, ואם אכעס זה לא יקדם אותי, זה רק יוריד אותי עוד יותר למטה ויגרום לי למרמור. אני רוצה להתקע דם. יש לי ילדים קטנים, אני לא יכולה להיתקע אחורה. זה גם מסר שחשוב לי להעביר הלאה. אני באמת מאמינה בו, זו הדרך שאני חושבת שנכון להסתכל על החיים והלוואי שכולם יסתכלו על זה ככה". ביום ראשון הקרוב צפויה ברקוביץ 7 לנסוע לראשונה לקיבוץ בארי מאז ה־ באוקטובר. "למה רק עכשיו? הייתי צריע כה להתכונן להגיע לבית השרוף וללכת במדרכה עם העצים השרופים. זה נוף ילדותי הקיבוץ הזה. זה לא רק ללכת לראות קיבוץ הרוס אלא את הבית שלי שרוף. גמור. אני יודעת שכשאלך שם אדמיין מה קרה להם באותה שבת".

אלה ברקוביץ. "אמא ואבא היו אנשים של יצירה, עשייה ואהבה"

"כל רבע שעה שלחנו להם הודעה מה קורה תעדכנו ואמא ענתה לנו 'מפחיד, אנחנו בממ"ד, אומרים שמחבלים נכנסו לקיבוץ' ו'אבא יצא לשים ספות ושולחנות על הדלתות לחסום את הבית'"

אבל איכשהו קיבלתי את זה. כבר עשיע תי לעצמי הכנה מראש שהיא לא שרדה בנובמבר והיא כבר 86 את זה. היא חגגה אישה שעברה כל כך הרבה דברים בחיים שלה והתחילה תהליך דמנטי. אני מאע מינה שהיא גם לא הייתה מחוברת ולא באמת הבינה מה קרה, אז במחשבה שלי אני מנרמלת את זה שזה עבר מהר והיא כנראה לא סבלה יותר מדי. אני שומרת את זה ככה כדי להצליח להמשיך הלאה ולהתקדם. האובדן שלה לא פחות קשה, אבל יותר מתקבל. אלו רגשות שכל כך מסובכים ומעורבלים". ביום רביעי התקבלה הבשורה הקשה על הירצחו של נח הרשקוביץ ויום לאחר מכן התקבלה הידיעה המרה על הירצחה של מעינה ז"ל. "בשלב הזה כשנשארה לי איזושהי תקווה כבר התפרקתי", סיפרה ברקוביץ בבכי, "הכול הולך, הכול נגמר, ידעתי שגם אמא נרצחה ואז כבר כל מעט האוויר שנשאר לי יצא לגמרי כי איבדתי את אמא, את אבא ואת סבתא. איבדתי שלושה אנשים יקרים לי ביום אחד. עוד לא הספקתי רגע לחשוב על אחד מהם וכבר מגיעים החדשות על הבא בתור". נוח ומעינה הרשקוביץ הובאו למנוחות ע � באוקטובר בבית ה 20 ביום שישי ה -

למין בקדמת צבי. "בשלב הזה החלטנו שהקבורה קבועה ושהם לא יזוזו משם, כי בעצם אין לנו מה לקבור אותם במקום אחר. הם צריכים להישאר לידינו, והם שניהם קבורים בקדמת צבי בקבר זוגי במצבה משותפת. החלטנו שהם נשארים איתנו והם לא הולכים לשום מקום". הגשמת חלומות בחודשיים וחצי האחרונים מנסה אלה ברקוביץ לעכל את האובדן הבלתי נתפס, היא גם החלה בטיפול פסיכולוגי שעוזר לה להתמודד עם הרגשות. "אני בעשייה וגם חזרתי לעבוד, אבל עכשיו אני מאוד באבל. התחלתי את התהליך שבו אני מפנה מקום לעצב. אני מאוד עצובה בימים האחרונים ובוכה המון. עכשיו אני מרגישה שאני יכולה לתת לזה מקום. עכשיו אני יותר מרשה לעצע מי ומרגישה שבאמת התחלתי לעבור את התהליך הזה. אני יודעת שהם לא יחזרו, אבל הלב שלי לא יודע שהם לא יחזרו". איך אפשר לעכל טרגדיה כזו שעב־ רת? "מעולם לא דמיינתי שיקרה לי דבר כזה. אין לי אפילו דרך לתאר דבר כזה.

בסדר?' והוא אומר לי: 'אני לא יכול לדבר הרבה, אבל מה עם מעיינה הבת שלי?', אני עונה לו: 'סבא, אני לא יודעת מה עם אמא, היא לא עונה'. וכל מה שהוא רוצה זה רגע להבין מה קורה עם הבת שלו ואין תשובה. זה לילה שלא הצלחתי לישון בו. נדרכתי עם כל צפצוף של הודעה וכל אור שנדלק בטלפון. הרגשתי שאני צריע כה לקחת נשימות עמוקות כשממש אין אוויר. אני עדיין מנסה להפיח איזושהי תקווה ולהגיד לעצמי שאולי פינו אותם לנתיבות ביחד עם שאר חברי הקיבוץ, אבל דממה, לא קיבלנו שום אינפורמציה לא על סבתא ולא על ההורים". ביום ראשון, יום למחרת הטבח, פתחו בני המשפחה תיקי נעדרים ויום לאחר מכן הם נקראו למסור דגימות די.אנ.איי במשטרה. "זו תחושה נוראית חוץ גופית. זה משהו שלא חשבתי אי פעם בחיים שלי שאדרש לעשות". רגשות מסובכים הימים הבאים היו רצופים בבשורות קשות אחת אחרי השנייה. ביום שלישי התקבל הדיווח שהסבתא שושנה ז"ל נרע צחה בידי החמאס. "הייתי מאוד עצובה,

11 ידיעות טבריה, קרית שמונה ˆ 26.1.2024