טבריה קרית שמונה 27.09.24

צילום: שאול גולן | אנדרטת הזיכרון שהוקמה במתחם פסטיבל נובה ביער רעים

ליברמן. מודה על כל רגע לצידו של אופק

לנו האוויר ונשכבנו מתחת איזה עץ", היא מתארת "ואז התחלתי בשיחות למשטרה. אמרתי להם 'בבקשה תצילו אותנו, אנמ חנו במרדף ויורים עלינו, שמישהו יבוא לקחת אותנו'. ממש האמנתי למשטרה שהם יבואו להציל אותי. תוך כדי עדכנמ תי את ההורים והחברים על המיקום שלי. ירדן הסביר לי שעכשיו גם אם אנחנו רואים מישהו אסור לנו לזוז". התכסו בעלים יבשים שעות, עד שירדה החשכה, 21 במשך התחבאו לילך וירדן במטע האבוקדו, שעות בהן הם היו חדורי תקווה ואמונה שיצליחו לצאת בשלום מהתופת. "שכבנו שם שעות. שמענו כל כלי נשק אפשרי, אבל מה שהכי מפחיד היו היריות. ירדן הסביר לי איך נשמע הקלצ'ניקוב של המחבלים ואיך נשמעים היריות שלנו. מה שהכי הטריד היה הירי של הקלצ'ניקוב שלא הפסיק. תוך כדי אני יודעת שאופק מ � בצהריים ושהוא ב 12 הגיע לפטיש ב - קום מוגן ושאבא של אופק בא מרמת הגולן להציל אותנו. משעות הצהריים לא היה לנו כבר סוללה בפלאפון". בזמן שהתחבאתם מה עבר לך בראש? "שעוד מעט יבואו לקחת אותי ואני חומ זרת הביתה. הייתי ממש משימתית. לא נתתי לאף מחשבה לעבור לי בראש. אממ רתי לירדן שנדבר על זה בבית. באיזשהו שלב הרגשנו שהיריות מתקרבות והרחנו אבק שריפה. החלטנו לכסות את עצממ אני בוכה. אין סיכוי שהייתי חלק מזה עד היום

נו בעלים יבשים מתחת לעץ שלא יראו אותנו בכלל. היינו מתחת לעלים ובתורות הרמנו את הראש כדי לראות מה קורה". החליטו לילך וירדן 20:30 סביב השעה . "אף אחד לא בא 232 לחזור חזרה לכביש לחלץ אותנו. פשוט חיכינו שיחשיך, כבר לא יכולתי לשאת יותר את הרעש של היריות. ממש הרגשתי שאני משתגעת. התחלנו לצעוד בחשיכה בשקט יד ביד, בצעדים קטנים שלא ישמעו אותנו. קפצמ נו מעל הגדר שוב והגענו לכביש". ראית את המראות המזעזעים על הכ־ ביש של הגופות והרכבים השרופים וכל מה שהיה שם? "כן, זה כל מה שהיה שם. גופות ומכוניות שרופות והפוכות בצדדים. מה שמאוד זכור לי היה משאית גדולה שעולה באש. ראינו שעוברות מכוניות של צבא ואמבומ לנס והושטתי לתפוס טרמפ. עצר לנו רכב ממוגן עם חיילים, הם פשוט יצאו, העמיסו אותנו על הידיים והכניסו אותנו לרכב. הם היו בשוק. שאלו איך הצלחנו לשרוד ואיפה היינו. החיילים היו במשימה בבארי והם הורידו אותנו בקיבוץ סעד. אני זוכרת שבכניסה לקיבוץ היה מחבל כפות וזרוק בצד הכביש. הזדעזעתי לראות אותו. אחר כך החיילים נתנו לי להתקשר לאופק ואז אופק הבין שאני לא מתה. הוא כבר היה אבוד. הוא איבד כבר כל תקווה. באיזשהו שלב הוא הגיע למטע אבוקדו עם חבר שלו ואבא שלו לחפש אותי, אני שמעתי מישהו שורק ומחפש אותי, אבל לא ידעתי שזה הוא אז לא יצאתי מהמחבוא. זה מטורף שבזמן הלחימה הוא הגיע לשם. שום דבר לא עניין אותו, רק למצוא אותי". ליברמן וירדן הגיעו לקיבוץ סעד מומ תשים, עייפים אך עם תחושת הקלה. שם היא פגשה את אביה שהגיע מרמת הגולן לאסוף אותה. "הייתי בשוק כשאבא שלי הגיע", היא נזכרת, "חיבקתי אותו ואמרמ תי לו שיביא לחיילים סיגריות והוא הביא להם את הקופסה שלו. בסעד היו לוחמי גומ לני ואני זוכרת שלא עניין אותי שום דבר חוץ מלעבור חייל אחרי חייל, לחבק ולשמ מוע מה עבר עליהם באותו יום. הם נראו שבורים. הם סיפרו לי דברים מזעזעים". נשברת בלי טריגר כמעט שנה חלפה מאז אותו יום נורא וליברמן עדיין לא מעכלת מה שעבר

מוכנה. אני פשוט נשברת גם בלי טרימ גר. היום אני לומדת להכיר את עצמי מחדש. מאז מה שקרה לקחתי על עצמי להוריד לחץ מהחיים שלי. זה מאוד עוזר לי. אני כבר לא עובדת במסעדה שעמ בדתי בה לפני כן. הרגשתי שאני לא יכולה להכיל עבודה כזו לחוצה והיום אני עובדת כאסיסטנטית של וטרינרית בקיבוץ דגניה. העבודה עם בעלי חיים ממלאת אותי ומעניינת אותי. זה משהו שאני אוהבת". לרקוד זו התשובה בימים אלה לומדת ליברמן לתואר ראשון במדעי החי. היא החליטה לפרוס את הלימודים לשנה נוספת ולעשות את התואר בקצב שלה. יש חוסר הבנה מהסביבה? יש מקרים שאת נתקלת שפחות מבינים מה את עוברת? "לפעמים הסביבה שוכחת. חושבים שזה שעברה שנה זה אומר שאנשים במצב יותר טוב. בחודשים הראשונים הייתה לגיטימציה להכול, יש לך לגיטימציה להיות בדיכאון, לכעוס, לבכות, לצעוק. היום יש ציפייה שתעבוד, שתלמד, שהמ כול יהיה בסדר". יש סיוע כלשהו שאת מקבלת? "במכללה שאני לומדת בה, ראש החוג מכיל ונמצא שם בשבילי. גם עמק הירדן זה מקום מאוד עוטף. גם החברים שלי – כולנו עברנו את זה ומאז אנחנו לא מפמ סיקים להיות ביחד כי רק ביחד אפשר לעבור דבר כזה". מה התוכניות שלך הלאה? מה את רוצה לעשות בהמשך? "אני מתמקדת ביומיום. משתדלת לא לתכנן רחוק ולא לחשוב על העבר יותר וחצי שנים 7 מדי. אני ואופק ביחד כבר ואני מודה על כל רגע לצידו". לאלו עוד תובנות הגעת אחרי כל מה שעבר עלייך? "כמה שהאחדות היא חשובה וכמה שמוזיקה מרפאת. בסוף זה מה שבאמ נו לעשות. ברחבת הריקודים יש רק אהבה". יצא לך להשתתף מאז במופעי מוזי־ קה ולרקוד? "אנחנו לא מפסיקים לרקוד מאז. זאת התשובה הכי חזקה".

עליה. "כשבאתי הביתה הלכתי לישון, התעוררתי ולא הפסקתי להקיא. אני זומ כרת שהגעתי לבית של ההורים של אופק, נשכבתי על הספה ופשוט התחלתי לבמ כות. עד היום אני בוכה. לפעמים אני קמה בבוקר ואומרת לעצמי, זה קרה אבל אין סיכוי שהייתי חלק מזה. זה לא קשור אלי". יצא לך לחשוב על זה שאת ניצלת וכל כך הרבה אחרים נרצחו ונחטפו. "אני לא אוהבת את זה. אני משתדמ לת לא להרגיש תחושת אשמה – אשמת הניצול. אני לא מרגישה אשמה במה שקרה, מי שאשם אלו המחבלים בני השטן. אני לא יודעת למה זה קרה, זה מצער אותי. יש עדיין אנשים שיושבים במנהרות ולא חזרו". איך הרגשת ששמעת על המקרה הקשה של ששת החטופים שנרצחו במנהרה בעזה? "היה לי קשה. באותו בוקר היה לי מבחן ולא הבנתי איך אני אמורה לעשות אותו כשאני לא מצליחה לנשום. שידרו בטמ לוויזיה את השיחה של עדן ירושלמי עם השוטרת וזה החזיר אותי אחורה. זה היה ממש כמו השיחות שלי עם השוטרים, היא ממש חשבה שיעזרו לה. זה עוד יותר חיזק את התחושה שזה היה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו ושהאנשים האלה היו יכולים להיות היום בבית וכמה שצריך להילחם עליהם".

איך עוברים עלייך הימים האלה? איך את מתמודדת? "אני עושה הרבה עבודה פנימית אבל לפעמים זה תופס אותי ברגעים שאני לא

"התקשרתי לכל שכבר החברים הספיקו לצאת ואמרתי להם שיש מחבלים וייזהרו. אני וירדן החלטנו להישאר בשטח של המסיבה כי זה הרגיש לנו יותר בטוח"

10

27.9.2024 ˆ ידיעות טבריה, קרית שמונה