טבריה קרית שמונה 27.10.23

שול. "לא נתקלתי בסיטואציות כאלה גם בתרגיל הקיצוני ביותר"

מתחם פרידה ורגעי שבר ("עשרות קומנדקרים יוצאים להלוויות")

האירוע הנוכחי מייצר מראות שלא רגילים לראות אפילו כאן. "יש בכל יום עשרות קומנדקרים בחנייה שיוצאים מכאן להלוויות. יש מתחם פרידה של אזרמ מכולות קירור 20 חים מהיקרים להם. ומי שלא ראה שמיועדות לגופות ונוחתות במתחם אחד בתוך מספר שעות, לא ראה זוועה מימיו. לא נתקלתי בסיטואציות כאלה גם בתרגיל הקיצוני ביותר". יש דרך לשמור על עצמך מול כל אלה? "בטווח המיידי אנחנו מנסים לשמור על האנשים בשיחות בוקר ובשיחות סיום משמרת. בטווח הארוך אני מניח שכולנו נצטרך לתמוך אחד בשני ולהיעזר באנמ שי מקצוע כדי להרים את כל מי שנמצא כאן. בימים הראשונים כאן בכלל לא חזרתי הביתה ובלילה תפסתי תנומה רק כדי שאהיה מסוגל לתפקד. עכשיו אני חוזר הביתה בשתיים בלילה ויוצא שוב בשבע בבוקר, מספיק לראות את אשתי והילדים לזמן קצרצר. וזה לא רק אני, המקום הזה מלא באנשים טובים שעושים עבודה חשובה. "לא ראיתי חדשות מתחילת המלחמה, אני פשוט לא פנוי לזה רגשית. כולי שקוע במשימות והמראות קשים מאוד. מאוד. אחיות חדר מיון ורופאים בכירים נרתמים להיות אלונקאים, כי לא כולם מסוגלים לעמוד במעמ מסה הנפשית. ולא פעם אני שומע את המשפט 'אני לא יכול יותר, אני צריך לנשום' וזה כולל אותי. כל היום אנחנו עובדים, סוחבים ארונות, מתפעלים מערך שלם של זיהוי, ואצלי יכולה פתאום להגיע נקודת שבירה אישית, שבכלל לא קשורה בעשייה. קרה לי שיצאתי לרגע מהמתחם כדי לשאוף אוויר ולשתות מים, ואז פגמ שתי במקרה את סא"ל שי אברמסון, החזן הצבאי הראשי, התחבקתי איתו, פרצתי בבכי ואמרתי 'רק אתה תשמור עלינו'. ואני לא אדם דתי. מול כל כך הרבה הרוגים, ובני משפחה מרוסקים, וכל כך הרבה סיפורים שאנחנו שומעים, אני שואל איך זה קרה לנו. ואין לי תשובה". בין סיוט לתקווה ("מצאנו יהודי בין גופות המחבלים") בתוך כל הקושי הנורא, שול מצליח למצוא רגעים מחמ זקים ולראות גם תקווה. "אני אומר לעצמי שכולנו ביחד עושים פה משהו גדול ממה שאני מסוגל לתפוס כרגע, וזה מחזיק אותי", הוא אומר. "כשפינינו גופות מחבלים מ � , ו DNA למקרר היה צוות שהתנדב לקחת דגימות צאנו ביניהם יהודי והבאנו אותו לקבורה. לצד הקושי הייתה פתאום התרוממות נפש שלא ניתן להסביר במימ לים. כשאני מדבר עם האנשים ורואה אותם עובדים זה נותן כוח. וכשאנחנו מגיעים לעוד זיהוי, ולוקחים ביחד עוד ארון של חלל צה"ל לקומנדקר, ובלילה אני נוהג הביתה ושומע את דובר צה"ל מודיע שהחייל הובא לקמ בורה. וגם כשאני מסתכל על עם ישראל שעומד שעות בתור כדי לתרום דם לטיפול בפצועים ולטובת מוכנות כוחות הרפואה להמשך, אני רואה תקווה". מתי תסתיים עבודת הזיהוי? "אנחנו בשלבים אחרונים של מלאכת זיהוי חללי צה"ל, אבל יש גם נעדרים. ממתינה לנו עוד עבודה של כמה שבועות. ככל שעובר הזמן הזיהוי הופך לקשה יותר, אבל יש טכנולוגיות ובסוף נזהה את כולם. יש דרך לזהות כל מה שמגיע אלינו, אבל החשש הוא שאם רכב עלה באש ולא נותר ממנו כלום, או בית שנשרף כליל, אולי לעולם לא נדע מה עלה בגורל האנשים שהיו בו. המראות שאני רואה כאן יישארו איתי לנצח. כולל כמה מראות אבסורדים: בחמישי בלילה סיימתי משמרת ויצאתי מהמבנה עם מפקד מאמץ הזיהוי האזרחי, אל"מ דודי צוקרמן. בדיוק הגיעה תרומה של מנות אוכל מבני ברק, האוכל הריח טוב והיינו רעבים, וכשארגנו לעצמנו צלחת הפניתי את תשומת ליבו של דודי לכך שמאחומ רינו יש מערום של ארונות קבורה ריקים, שממתינים לחללי צה"ל. המרחק הקצר הזה, הבלתי נתפס, בין הממ וות לבין ארוחת ערב או בדיחה שמישהו פתאום שיחרר, הוא מדהים. כל כך קרוב, וכל כך רחוק".

חולצת צה"ל בניסיון לעצור דימום, והתברר שהוא אזרח. אנחנו שומעים את הפרטים והסיפורים פשוט לא נגמרים. אני חלק מצוות גדול ומקצועי שעובד כאן: יש רופאי שיניים, רופאים משטרתיים, מתעדים מבצעיים, אנשי רבנות, אנשי רפואה, אנשים שלוקחים טביעות אצבע, . התהליך DNA אנשי מעבדה שיודעים ליצור פרופיל מקצועי ולוקח שעות רבות, הוא מתבצע במקומות שונים במענ"ח ובסוף כל הנתונים מתרכזים במקום אחד שבו נעשות השוואות והצלבות, ונעשה זיהוי כפול ומכופל. רק אחרי שסיימנו את הכל והזיהוי ודאי, אנחנו מצמידים לחלל שם".

בתוך דקות וכבר לא היה מקום להניח אלונקות. "אני פועל תחת קצין רפואה ראשי ואחראי על יחידת הזיהוי המטכ"לית, המטפלת בזיהוי חללי צה"ל. במקמ ביל אלינו באותו מבנה פועל משרד הבריאות, המפעיל את זיהוי הקורבנות האזרחים. אנחנו מערך זיהוי צה"לי ומערך זיהוי אזרחי-משטרתי שפועלים במקום אחד שכם אל שכם ויש שיתוף פעולה הדוק בין כל הגורמים. הובאה לכאן חיילת שגרה עם משפחתה בכפר עזה ונהרגה כשהייתה בחופשה בבית. היא פונתה כאזרחית, ובתהליך הזיהוי הבנו שהיא חלל צה"ל והטיפול בה עבר לצבא. והיה מישהו שהגיע כחלל צה"ל כי על היד שלו הייתה קשורה

ההרס בעוטף."החשש הוא שאם בית נשרף כליל, אולי לעולם לא נדע מה

“קרה לי שיצאתי לרגע מהמתחם כדי לשאוף אוויר ולשתות קצת מים, ואז פגשתי במקרה את סא"ל שי אברמסון, החזן הצבאי הראשי, התחבקתי איתו, פרצתי בבכי ואמרתי 'רק אתה תשמור עלינו'. ואני לא אדם דתי"

עלה בגורל דייריו" צילום: גדי קבלו |

13

ידיעות טבריה, קרית שמונה ˆ 27.10.2023