טבריה קרית שמונה 29.11.24

נעמה דמיינה

תרחיש של התמודדות מול מחבלים" יעל בוני מעפולה איבדה באוקטובר את בתה רב"ט 7־ ב נעמה ז"ל, שנפלה בקרבות הגבורה שנה וחודשיים ‰ על בסיס זיקים אחרי היא מספרת בריאיון כואב מה עבר עליה מאז, איך היא מתמודדת עם הגעגועים, באיזה רגע בשבוע היא הכי חסרה לה וכמה חשוב לה להנציח אותה בכל מקום

צילום: פרטי | אחת הפעילויות להנצחת נעמה ז"ל

"ודאי. שולחן שבת זה המקום הכי עצוב כשאין לנו אורחים. זה כמעט בלתי אפשרי לשבת בשולחן שבת בלעדיה. אני נזכרת בה בכל אירוע, כל יום, כל הזמן". אלו עוד פרויקטים עשיתם לזכרה? "אני מובילה הרצאות למי שמזמין אותי שבהן אני מספרת את סיפור גבורתה. חיל משאבי אנוש מזמין אותי באופן קבוע לספר ק � ובהשלמה החילית ל 12 על נעמה בבה"ד צונה. ההנצחה היא בכל מה שאפשר. לאחק 57 רונה ביום שישי כל חברי הקורס שלה, מש"קי ת"ש התכנסו ברמת השרון למפגש לבוקר זיכרון לשיח סביב מורשתה של נעמה. אנחנו עושים מפגשים קבועים אצלנו בבית, הרצאות, מדבקות וצמידים שחילקנו והגיעו לכל מקום מויאטנם ועד ניו יורק. אני מקווה שבעתיד אוכל לעשות יותר ולהמשיך את מורשתה וזכרה במסגרות נוספות". מה היית רוצה שאנשים יידעו על ההתמו־ דדות של המשפחות השכולות? "שזה מאוד קשה. לפעמים אני מתרשמת שהציפייה היא שיהיה איזשהו תהליך של החלמה וריפוי אבל לא לכולם יש את הכלים. החברה שלנו חייבת להיות חברה אמפתית הרבה יותר ממה שהייתה בעבר כי האסון הזה הוא אסון מאוד גדול על העם. משפחות על משפחות ואחים וקרובים. ואין נחמה. אין לזה באמת פתרון, אני לא יודעת אם אפשר באמת להירפא. אני חושבת שהכאב פשוט מתרווח, הוא מוצא מקום בתוך החיים. מתק רגלים אליו או אולי מצליחים להבין אותו יותר. אבל זה מאוד מקשה על הקצב, על האנרגיה ועל התפקוד. קרה פה אסון ברמה לאומית וצריכה להיות התייחסות לאומית לזה. אני לא יודעת להגיד בדיוק מה, אבל אני מבינה שלממשלה שלנו אין הרבה כסף. המלחמה הזאת איכשהו על חשבון הבוחר. משפחות שכולות הן משפחות שמתמודדות מבחינה רגשית מאוד וצריך לתת את הדעת על כך". הקהילה בעפולה מלווה אתכם? "לנו יש את הגרעין הקרוב אלינו אבל אנחק נו בהחלט חווים חיבוק מאוד גדול מהקהילה. יש כל מיני תגובות, זה לא הטרוגני. אנחנו חווים ליווי של החברים הקרובים ושל משפק חה גדולה שעוטפת אותנו מכל כיוון. יש לנו את אסתי ודורון לניר ממושב מולדת שבנם נפל באסון המסוקים והם מלווים אותנו ומחק בקים אותנו חזק ואנחנו משוחחים הרבה. יש לנו גם את קבוצת ההורים השכולים שיש בה מ � באוקטובר וה 7 לא מעט חיילים שנפלו ב- - כנה המשותף הוא גדול".

מה הפתיע אותך מכל הסיפורים שסיפרו עליה? "ידעתי למשל שהיא מתמודדת עם ניהול זמן ושזה מטריד אותה כשהיא לא מספיקה. הפתיעו אותי פודקאסטים שהיא הקליטה את עצמה בווטסאפ על נושאים שונים שהיא רצתה לדבר עליהם, שירים שהיא כתבה בנוק שאים מגוונים, רשימת תזכורות להתקשר לאנשים ולעמוד ביעדים. היא הייתה בתוך מערכת מאוד מחייבת של עצמה כדי להסק פיק. מה שעוד הפתיע אותי, למרות שהיא לא הייתה משוכנעת עד הסוף שהיא רוצה להיות מש"קית ת"ש, בסופו של דבר היא הייתה מאוד מסורה לתפקיד שלה, עד כדי כך שהיא הייתה בקשר מאוד מיוחד עם החיילים בזמן קצר יחסית. הדבר האחרון שהפתיע אותי מאוד היה שהיא פחדה. ערב קודם היא דיברה עם חברה שלה שאמרה לה: 'אם יבואו מחבק לים מה אני אעשה'. נעמה ממש דמיינה את התרחיש של התמודדות מול מחבלים כי היא לא ידעה לירות. היא דיברה על זה איתנו וגם "הוא מתנקז לתוך מקום של געגוע מאוד גדול. הכאב הוא בעובדה שאני עדיין חושק בת שהייתי צריכה להציל אותה מהמקומות שהפחידו אותה ושאולי לא נתתי את הדעת על זה מספיק. הכאב הוא על תחושת הפק ספוס, על חיים שנגדעו, על כל התוכניות שלה שלא תספיק, והכאב הוא גם קצת עלינו שמסלול חיינו קיבל תפנית. קשה לנו לחק וות הנאה. אנחנו רוצים לנסוע לחוץ לארץ ומרוב שאנחנו עצובים קשה לנו להזיז את עצמנו". אין נחמה הגעגועים העזים מטלטלים ונדרש הרבה מאמץ נפשי להשתלט עליהם. בוני מצאה דרך להתמודד. "אני כותבת את הדברים. אני מאוד מקווה שזה יתגבש לכדי ספר", היא למותה אני כותבת על 23 מספרת, "מהיום ה התמודדות עם השכול, על האירוע הגדול הזה. אני גם עוסקת בספורט ככל שאני יכוק לה, אם זה שחייה ופילאטיס. אני משתתפת בקבוצת הורים שכולים מאז אוקטובר. אנחנו בטיפול משפחתי. זה עוזר לפרקים. בעיקר אנחנו משתדלים לשפר את הדיבור הפנימי ולהסתכל על דברים בצורה חיובית". יש רגעים או מקומות שאת נזכרת יותר בנעמה? עם כל האנשים הקרובים אליה". היום איפה הכאב פוגש אותך?

דניאל דדון // צילום: נחום סגל

17 ידיעות טבריה, קרית שמונה ˆ 29.11.2024