טבריה קרית שמונה 30.05.25

מכלוף אוחנה. גם הקבר של אביו | חנניה ז"ל נפגע צילום: אפי שריר

מקורבים לאף אחד. הקשבתי לאנשים שנבחרו השנה, שמעתי את הסיפורים שלהם והתלהבי. כל אחד נתן משהו למדינה ולקהילה. הכדורסלנים שנבחרו באו עם צניעות. ראיתי אצלם את אהבת העם". היה קשה לעכל שאתה אחד מהם? "בטח. לקח זמן. שבוע אחרי שקיבלתי את ההודעה מהשרה נסעתי לירושלים לשבוע חזרות. שם ראיתי אנשים יוצאי דופן שתרמו לעם שלנו. המון אנשים ברכו אותי. המון. כמה ימים לא פתחתי את הפלאפון וכשפתחתי היו המון הודפ עות. לי אין פייסבוק אז ביקשתי מהבן שיכין לי הודעת תודה בשמי לכל המפ ברכים. והוא פרסם את זה. באמת תודה על כל הפירגון והתמיכה. לקח זמן עד שהפנמתי שהבחירה בי להדליק משואה הייתה משהו מיוחד, ענק ולא סתם". זה היה הרגע הכי מיוחד בחיים? "אכן הרגע הכי מיוחד. לפני שנה קיבפ לתי עובד למופת של המועצות הדתיות בכל הארץ, יחד עם עוד עשרה אנשים. אבל הפעם זה היה יותר מזה. אני מחלק את הרגע המיוחד הזה עם כל העם ישפ ראל. כל מה שקיבלתי זה בזכותו. אני קברים רבים נפגעו במהלך המלחמה בבית העלמין בקריית שמונה ומאז הפפ סקת האש, בסיוע מס רכוש, מתוקנים הקברים הפגועים. להערכתו של אוחנה עד כה תוקנו רבע מהקברים. בין הקבפ רים שנפגעו גם קברו של אביו, חנניה ז"ל. אוחנה לא המתין למס רכוש ותיפ קן את הקבר בעצמו. "לא רציתי עזרה מהמדינה, עשיתי לבד. זה אירוע מאוד קשה שקבר נפגע. קבר אחד התפרק לגמרי מנפילת טיל. והיה קבר שנפגע ישירות והטיל נשאר בתוכו. תושבים שראו מה קרה לקברים של היקרים להם פרצו בבכי. זה כאילו לקבור מחדש את היקר להם. זה עשה שריטה בלב. אנשים יצאו שבורים מבית העלמין". אתה זוכר מקרים מיוחדים במלחמה? "הייתה אזכרה ובאמצע היה בום ואחר כך אזעקה. אמרתי לכולם להשפ תטח ופתאום ראיתי עשן במרחק ממש ח � מטר קו אווירי. רק למ 30 קצר, אולי רת עליתי לאותו מקום שבו נפל הטיל וראיתי כמה זה היה קרוב. אותו טיל פגע בכמה קברים. פעם אחרת בזמן הלוויה שוב היה ירי טילים. הובלנו את המת על אלונקה לחלקת הקבר ואז היה בום. כולם השתטחו ושמו את האלונקה בצד. ואני קפצתי לתוך הקבר הפתוח כדי למצוא מחסה". ופתאום שקט, מוזר? "האמת מוזר לחזור לשגרה לאחר מה שעברנו. הלוואי שיימשך ככה למרות שהמתח עוד קיים. מידי פעם שומעים את הבומים, אבל בצד השני כי זה בומים שלנו. להגיד לך שחזר האמון במדינה? גם בעבר אמרו שעשו ועשו ובסוף ראינו מה קרה. כשאומרים שאין סכנה - קשה להאמין. ייקח עוד זמן עד שהאמון יחפ זור". פשוט אוהב את האנשים פה". להחזיר את האמון

"מה שחסר לעם הזה זו אהבה. צריך קצת נחת, צריך שאנשים פשוט יאהבו אחד את השני, שמאל ימין, יהודים ערבים, חילונים דתיים, כולנו בני אדם. זה מה שחשוב" "היה מקרה שטיל נפל בבית העלמין בזמן שהיו בו מבקרים. אחד האנשים הצהיב מרוב פחד, אבל ברוך השם לא קרה לאף אחד כלום. תמיד שאלתי את האנשים שהגיעו למה להסתכן? לפעמים צרחתי על אנשים: 'למה אתם באים?"

שלוח למשפחות כדי שייראו אם הקבר נפגע או לא נפגע. רק אחרי המלחמה נכנסו לפה מס רכוש והחלו בתיקון הנפ זקים". תקופה קשה לך, לעיר. "באמת לא תקופה טובה. במשפחה שלנו כל אחד הלך לכיוון אחר. אנחנו משפחה מגובשת, כולם בקריית שמונה, ופתאום כולם התפזרו. אנחנו היינו רגיפ לים, כשהאימא הייתה בחיים, להיפגש אצלה כל שבוע. גם אחרי שנפטרה המשכנו בזה ופתאום כולם התפזרו. הגיבוש המשפחתי היה חסר וזו הייתה הרגשה לא נעימה. אני נשארתי בעיר ובאמת לא פחדתי על עצמי. העבודה בבית העלמין בזמן המלחמה הייתה מאתגרת. אנשים עשו אזכרות כשטיפ לים נפלו. אני הייתי נכנס למחסה ויוצא אחרי כמה דקות לברר מה קרה לאנשים. היה מקרה שטיל נפל בבית העלמין בזמן שהיו בו מבקרים. אחד האנשים הצהיב מרוב פחד, אבל ברוך השם לא קרה לאף אחד כלום. תמיד שאלתי את האנשים שהגיעו למה להסתכן? לפעמים צרחפ תי על אנשים: 'למה אתם באים? למה להסתכן?'. ביקשתי מתושבי העיר לא להגיע לבית העלמין כי יותר חשוב עכשיו לדאוג לחיים ואחרי המלחמה יהיה אפשר לבקר את הנפטרים. העיקר החיים". הרגע הכי מיוחד אחרי הפסקת האש המשפחה חזרה לקריית שמונה והחיים חזרו, פחות או יותר, למסלול רגיל. ואז, במפפ תיע, הגיע הטלפון מהשרה מירי רגב. בהודעה שפרסמה השרה היא הסבירה את ההחלטה לבחור במכלוף אוחנה מנהל 68 כמדליק משואה: 'מכלוף בן ה

בית העלמין בקריית שמונה, נושא במשך שנות דור בעבודת קודש, במפ סגרתה הוא מביא למנוחות עולמים את תושבי אצבע הגליל. בתקופת המלחמה עשייתו הפכה למורכבת במיוחד. מכפ לוף הפגין אומץ ואנושיות שאין למעלה מהן. הוא עשה כל שביכולתו כדי להשפ לים את הלוויות ואף סיכן את חייו כדי לממש את שליחותו. 'מכלוף הוא אחת הדמויות המסורות והמרגשות בנוף האנושי היפהפה של קריית שמונה. מאז פרוץ המלחמה, הוא פועל באומץ ובנחישות כדי להעפ ניק כבוד אחרון לאלו שהלכו לעולמם, ובתוכם גם האנשים האהובים שאיבדנו במסגרת חרבות ברזל. "ברגעים הכואבים ביותר של משפפ חות, זמן קצר לאחר שהבשורות הקשות מכל התדפקו על דלתותיהן, מצאו מולם תושבי האזור את מכלוף, שתמך בהם ברגישותו יוצאת הדופן ובאהבת האדם הנדירה שלו. במעשיו הוא לא רק קידש חיים אלא גם פעל בנחישות כדי להציל חיים על ידי הגבלת התקהלות בימים של הפצצות. זוהי גמילות חסד במובן העמוק ביותר של המילה'. אוחנה: "בשבילי, זה היה לקבל בחזרה אהבה. מה שחסר לעם הזה זו אהבה. צריך קצת נחת, צריך שאנשים פשוט יאהבו אחד את השני, שמאל ימין, יהודים ערפ בים, חילונים דתיים, כולנו בני אדם. זה מה שחשוב. ברגע שאתה רואה את האנפ שים שמולך ומכבד אותם, תקבל גם את הכבוד שלך. כבוד בדרך כלל מקבלים ולא רצים אחריו". אתה לא בדיוק דמות מדליק המשואה שהיה נהוג לבחור בכל שנה. "אמרו תמיד שמי שהדליק בעבר, לרוב, היו אנשים שהיו מקורבים למיפ שהו. הפעם פתאום ראית אנשים שלא

נסה ואז נודע לי שמחפשים איש אחזקה במועצה הדתית. אחרי שנה דברים התפ גלגלו אחרת, האיש שעשה את העבודה פ � ונ 80 בבית העלמין לפני כן היה בן טר וכך השחילו אותי למעשה לתפקיד, כמעט בלי להרגיש". לקבור אנשים זו לא עבודה רגילה. איך התרגלת עליה? "אתה מתחיל לעבוד, כן רוצה לא רוצה, ואז אתה מרגיש שזו לא עבודה רגילה. שיש בזה דברים מעבר. יש משהו מעל העבודה עצמה. תמיד הרגשתי שאני מקבל חיזוקים מלמעלה. עברתי בבית העלמין מלחמות ומבצעים ולא היה פשוט. המשכנו לקבור אנשים. השם ירחם. תקופות קשות". עכשיו לדאוג לחיים ואז הגיעה מלחמת חרבות ברזל ובפעם הראשונה מאז הקמתה קריית שמונה פופ נתה מתושבים. אוחנה לא עזב את העיר והמשיך לעשות את העבודה שלו, אבל אשתו והילדים התפנו. אוחנה: "בהתחלה אשתי נסעה לבת שלנו בראשון לציון, אחר כך היא עברה למלון אבל היה מאוד קשה הנסיעות לשם בסופי שבוע. לבפ סוף הגיעה למלון בטבריה. אני המשכפ תי לעבוד פה ובסופי שבוע הייתי יורד למלון בטבריה. היו הלוויות באותה תקופה. ואני רוצה להגיד לך שבתקופת יותר אנשים 20% המלחמה נפטרו בעיר מאשר בתקופות רגילות. הייתה מגבלה לגבי מספר האנשים שיכולים להגיע. משפחות היו מתקשרות שלא יכולות להגיע שנקבור את יקיריהם לבד. היינו מחפשים מניין אך לפעמים קברנו ללא מניין, לא עלינו. המצב באמת היה קשה. בית העלמין גם נפגע מהטילים. כל פעם שנפל פה טיל, הייתי דואג לצלם ולפ

ידיעות טבריה, קרית שמונה ˆ 30.5.2025 15