טבריה קריית שמונה 04.10.22

עם בעלה יבגני וילדיהם אגם-רחל ואריאל. "חיבק אותי ולא אמר מילה" צילום פרטי |

בת־אל ואחיה. "הקשר בינינו בלתי מנוצח, הוא הצוואה הלא כתובה של צילום פרטי | " אמא

את יודעת אמא סא"ל בת-אל סטפנסקי 15 מעפולה הייתה בת כשחזרה הביתה וגילתה שאביה רצח את אמה והסתיר את גופתה בארון במשך שנים היא נצרה ‰ את הסוד, אבל מרגע שהחליטה לחשוף אותו בהרצאה לחיילי צה"ל, ‰ מונעת את הקורבן הבא "בחדשות לא מראים את הילדה של הנרצחת, ואני משמיעה את הקול הזה" היא מרגישה שהיא מתעצמת, ואולי גם

אתה נראה כמו רוצח , שהחריד את שכונת 2005 בפברואר 9 את היום ההוא ב שלמה בן יוסף הצפופה בחצור הגלילית והפך את חייה, היא זוכרת לפרטי פרטים. ח � וחצי, תלמידת כיתה י' בבי"ס חוני המעגל ב 15 "הייתי בת צור הגלילית, ויו"ר מועצת התלמידים", היא נזכרת. "באותו בוקר נסעתי להשתלמות של מועצת התלמידים בפתח תקווה עם אחי, בן, שצעיר ממני בשנה וחצי והיה סגן יו"ר מועצת התלמידים בישיבה שלו. אחותי הקטנה שרי למדה בכיתה ד'. למדנו בחינוך הדתי ולפני הנסיעה הלכנו להתפלל עם החברים בבית הספר, כי היה ראש חודש. אני זוכרת שאחרי התפילה הת ח לבטתי אם לחצות את הכביש ולעלות הביתה לכמה דקות, וב ח סוף נשארתי עם החברות עד שהאוטובוס הגיע. בדיעבד התברר שזו הייתה שעת הרצח וחשבתי שאולי אם הייתי בבית זה לא היה קורה, או שאולי גם אני לא הייתי פה היום. הטלפון שלי לא צלצל כל אותו יום, ואמא תמיד התקשרה לשאול אם אכלנו ואם הגענו. בנסיעה חזרה אחי הניח עלי את הראש ואמרתי לו שזה מוזר. כשנכנסנו הביתה בשמונה וחצי בערב, הופתענו לראות את אבא עם אחותי כי ההורים היו גרושים ואבא לא גר אתנו. הוא היה עם כפפות וכובע צמר והמשפט הראשון שאמרתי היה, 'וואו, אתה נראה כמו רוצח'. על השולחן הייתה צלחת קוסקוס שהשכנה העלתה לאמא ואיש לא נגע בה, ואבא אמר שאמא לא הרגישה טוב והלכה לבדיקות. התחילו טלפונים של האחיות של אמא, שחשדו כבר משעות הצהריים. הכתובת הייתה על הקיר". כלומר? "אמא ואבא הכירו בצבא ואני נולדתי מתוך אהבה, אבל מאז שאני זוכרת את עצמי האווירה בבית הייתה של צעקות, שק ח רים וגניבות לצורך שימוש בסמים. כשכל יומיים מאיימים להרוג אותך או זורקים עליך צלחת כי לא מתאים מה שאמרת, את מבינה שזר פרחים פה ושם הוא לא אהבה. אמא עבדה בטיפול בקשישים והרוויחה מעט, ולא ידענו מחסור רק כי נלחמה עבורנו כמו לביאה. באותו ערב הדודים שלי ביקשו שאפתח את הארונות בבית, ופעלתי כמו רובוט. הרמתי כל מיטה ופתחתי כל ארון, מלבד הארון בחדר הילדים, שכדי לפתוח אותו היה צריך להזיז את מיטת הקומותיים. הדודים הנחו אותי לרדת לחפש במקלט, לא יודעת איך עשיתי הכל בלי להתפרק. משם כבר לא חזרנו הביתה, הוא לקח אותנו לקיוסק ממול, הזמין אוכל ולקח אותנו לאכול אצלו בבית. בכיתי, אמרתי שאני מרגישה שמשהו לא בסדר והוא אמר, 'היא בבדיקות, אל תדאגי היא תחזור'. פתאום דפקו בדלת, והשוטרים שעמדו שם לקחו אותו. זאת הייתה הפעם האחרונה שראינו אותו. אנשי מחלקת הרווחה, שהכירו אותנו, הרחיקו אותנו מהבית והם גם היו אלה שאמרו לנו שמצאו את אמא. אחי אמר, 'יופי, היא תחזור אלינו' והם אמרו, 'היא לא בחיים'. כל מי שהכיר את אמא חשב שאין סיכוי שאישה כל כך אופ ח ." 37 טימית וטובה תלך מפה, ועוד בגיל האומץ לקום וללכת לאחר הרצח עברו שלושת האחים להתגורר בנצרת עילית

אצל אחותה של אמם, שהפכה למשפחת אומנה. האב, אורי גדאקר, נשפט למאסר עולם. מאז אותו לילה בת אל לא ראתה אותו. "אני לא בקשר איתו ולא רוצה שום קשר איתו", היא אומרת בקצרה. "מה עשיתי עם הכעס? למדתי לחיות איתו. טופלנו פסיכולוגית ממש בתחילת הדרך, ומה שאני עושה הוא להישען על האחים שלי ועל הסובבים אותי". בת-אל התגייסה לצה"ל שלושה חודשים אחרי שאביה הור ח שע ברצח, ושירתה כחיילת בודדה במסלול ייעודי לקצונה. בפיקוד צפון, 210 היום היא קצינת משאבי אנוש של אוגדה נשואה ליבגני סטפנסקי, שאותו הכירה בשירות החובה שלה. ) ואריאל (שלוש 6 הם מתגוררים בעפולה והורים לאגם רחל ( וחצי). "גם האחים שלי ואני מחוברים כמו עם דבק, היא אומ ח רת, "הקשר בינינו בלתי מנוצח והוא הצוואה הלא כתובה של אמא. השנה חיתנו את אחותי ובקרוב גם אחי מתחתן, ובצבא יודעים שגם כשאני בבסיס סגור כמו עכשיו, אם אחד משניהם צריך אותי אני עוצרת הכל ונוסעת. אנחנו מוצאים אחד בשני "בכל מי שפגשתי ניסיתי לזהות סימפטומים של אלימות ושאלתי את עצמי אם הוא ייתן לי לפרוח. בתיכון היה לי חבר שנעלם אחרי ששמע על הסיפור המשפחתי, כי אמר שהחבי ח לה הזאת כבדה עליו. אני לא שופטת אותו, היינו מאוד צעי ח רים, אבל זה שורט. מרגע המשבר תמיד בדקתי האם יקבלו אותי פשוט כי אני בת-אל, או יאהבו אותי כי אני בת-אל , שם 7 המסכנה. את יבגני פגשתי בשירות הצבאי בחטיבה חשוב ואני הייתי עוזרת קצינת משאבי אנוש ִ הוא היה נגד מ של החטיבה. היה בינינו קליק באמצע תרגיל בשטח, ויחד עם יבגני הגיע גם השקט הנפשי שלי. הוריו הם כמו אבא ואמא בשבילי והם סבים מדהימים לילדינו. הם קיבלו אותי בידיים רחבות וחיבוק ענק, בלי לשפוט. בחצי השנה הראשונה הם אפילו לא ידעו, וגם יבגני לא רצה לשאול עד שארגיש בנוח לספר לו. הוא אמר, 'אני מכיר אותך וזה מספיק', וכשסיפרתי הוא פשוט חיבק אותי ולא אמר מילה". מה עובר עליך ביום שמתפרסם מקרה נוסף של רצח אישה? "מתעורר בי הרבה כעס. גם כלפי בני הזוג שהחליטו לקחת חיי אדם בלי להבין כמה נפשות הם רצחו באותו רגע. וגם כלפי הנשים שאין להן אומץ לקום וללכת, כי מה יש להן לה ח פסיד? הן הרי יפסידו ממילא. הערצתי את אמי על האופן שבו טיפלה בקשישים, ואיך אהבה אותם ונהנתה להיות עבורם כתף תומכת. אני מתגעגעת לימי כיפור שבהם תמיד נפגשנו עם כל המשפחה של אמא אצל סבתא במגדל העמק, ועשינו את היום עם בני הדודים. אמא הייתה המצחיקה של המשפחה, וזו שדואגת לאוכל בחגים ולא שוכחת גם להביא חטיפים. בשבתות בבית תמיד הכינה חמין, ומאז שהיא איננה אני לא נוגעת בזה יותר. החיים שלנו התהפכו ביום אחד, אבל אני לא ויתרתי לעצמי וגם לא קיבלתי הנחות. בהרצאה, שבק ח רוב תתרחב גם למעגלים באזרחות, אני מספרת שגם דרגת הסא"ל שקיבלתי בדיוק לפני שנה היא הגשמה של חלום ואמא הייתה שם איתי. ושלמדתי לצאת מתוך הכאב ולהצליח בחיים, והוכחתי שהכל אפשרי". כתף חמה ואפשר לומר שאני האמא בבית". וכמה קשה היה עבורך לתת אמון בבן זוג?

/ מירית קושנ יר-סטרומצה /

/ צילום: נחום סגל /

שיות כבר זמן רב, וברגעים הקשים היא חושבת עלי. ההר ח צאות הן כמו דלק שמניע אותי, ואין חייל שמתמודד עם בעיה ולא מקבל פרופורציה בעקבות המפגש איתי. כי אם אני הק ח מתי משפחה וקשר חזק עם אחיי, ברור שטיפשי להתבכיין כי לא רוצים לעשות יומיות. ואגב, לבת שלנו, שבזכותה נולדו ההרצאות, קראנו אגם רחל. שמה השני הוא על שם אמי. היא יודעת שסבתא נמצאת בשמיים ושומרת עליה. את שאר הפר ח טים נספר לה כשתגדל מעט, ולפני שתיתקל בסיפור ברשת".

7

ידיעות טבריה, קרית שמונה ˆ 4.10.2022