טבריה/קריית שמונה 13.8.21

הגלבוע

"אחרי כמה דקות של התפרקות אמרתי להורים שלי שמהיום יש לי 'תרצת', כל מה שאני רוצה יש לי תירוצים בשבילו" "הרגשתי שיש בי משהו שאני צריך להוציא. כשהשיר היה על הדף הרגשתי שהוצאתי משהו שישב עליי, שהייתי חייב לפרוק. זה עשה לי טוב"

לכתוב משהו משל עצמי. רציתי לה מ ביע את עצמי איכשהו. הרגשתי שיש בי משהו שאני צריך להוציא. כשהשיר היה על הדף הרגשתי שהוצאתי משהו שישב עליי, שהייתי חייב לפרוק. זה עשה לי טוב". בספר שירים שהתחיל לכתוב כשהיה . יש גם שירים מאוחרים יותר. לא 17 בן כל השירים עוסקים בהתמודדות עם המ מ חלה. חלק מן השירים הם גם ביקורת על מה שקורה במדינה. ארזי: "יש בי הרבה מן הביקורת". אתה קורא שירה? איזה משורר/ים או משוררות משפיעים עליך? "אני לא קורא שירה באופן קבוע. אני אוהב את הכתיבה של מאיר אריאל. בעי מ קר בגלל השליטה שהייתה לו בשפה. הוא המציא מילים. כתיבה גם שנונה וביקור מ תית". לאמא של אמא הוא לא שירת בצבא. המחלה "זיכתה" אותו בפטור, אבל ארזי לא היה מוכן לוותר והתנדב. "שירתי ביחידה שמעבירה הכ מ שרות בנהיגה מבצעית לחיילי יחידת מגלן ולחטיבת הצנחנים. כשכל החבר'ה שלי התכוננו והתאמנו לקראת הצבא אני התבאסתי על זה, אבל ידעתי שזה מה שיש, שאין לי מה להיאבק במציאות. עשיתי מה שיכולתי". מה הביא אותך להוציא את הספר לאור עכשיו? "את הספר הוצאתי בעידודה של סבתא שלי אביבה מרומי. הייתי שולח לה מדי פעם שירים במייל והיא הייתה נהנית. יום אחד היא אמרה לי כבדרך אגב שאני אצ מ טרך מתי שהוא לעשות עם זה משהו. עברו השנים ועכשיו כל התהליך הזה הבשיל. , סבתא שלי 30 בשנה שעברה, כשהייתי בן ראתה בגיל איזשהו סימן דרך וזמן טוב להוציא את הספר לאור אבל הקורונה עי מ כבה את ההוצאה. דודה שלי מעצבת גר מ פית והיא עיצבה את הספר. כל הספר הזה מאוד משפחתי". למי הקדשת את הספר? "בהתחלה רציתי להקדיש אותו רק לס מ בתא שלי, להוקיר לה תודה על כל מה שהיא עשתה בשבילי ועל איך שהיא דחפה אותי. אבל היא לקחה אותי הצידה יום אחד ואמרה לי לא לשכוח שאני צריך להקדיש גם לאמא שלי את הספר שגם היא תמכה בי לאורך השנים. אז פשוט כתבתי הקד מ שה בכתב יד 'לאמא שלי ולאמא שלה' כך שילבתי גם את אמא וגם את סבתא בארבע מילים". והספר כבר על המדפים? איך אתה מפיץ אותו? אילו תגובות אתה מקבל? "אני מפיץ אותו באופן אישי. הדפסתי עותקים. אם יהיה ביקוש אדפיס 200 כ- עוד". היית רוצה שחולים בטרשת נפוצה יק ־ ראו את הספר שלך? "בוודאי. הם יתחברו לספר מאוד. הם יזהו יותר את המחלה בשירה מאשר קורא בריא. חולה בטרשת נפוצה יבין שמה שהוא חווה מרגישים אותו עוד כמה אנ מ שים בעולם. לפעמים אנשים מרגישים משהו ולא יודעים לבטא אותו עד שבא מישהו אחר ומבטא את הדברים אז מבחינ מ תם קל עכשיו להתחבר ולהבין שזה בסדר ולא משהו חריג".

דניאל דדון

) ממושב 31 המגירה של גל ארזי ( רם-און התפוצצה. לא כמטאפו מ רה. למען האמת כל המגרות שלו

שנים, שנתיים לאחר 14 מפוצצות. לפני שאובחן כחולה בטרשת נפוצה, ארזי הת מ חיל לתת מילים לכאבים שלו. ואחר כך מהם יוצאים 30 שורות. ובסוף גם שירים. עכשיו לאור בספר שירים ראשון שלו, "פיסת אנחנו". דמעות במושב האחורי ארזי, סטודנט להנדסת תוכנה במכללת מ � בבאר שבע, לא היה נער כותב. ה SCEE חלה הפכה אותו לכזה והוא גילה שהנייר סופג הכל. לא רק את הכאבים אלא גם את התסכולים, הכעסים והפחדים שהמחלה הולידה. הוא כותב פתוח. אולי כי ידע שרק המגרה קוראת. ועכשיו הוא כבר מספיק בטוח כדי שגם העולם ייחשף לחלק הזה בחייו, העדין והשביר יותר אבל גם החזק. איך התברר שחלית בטרשת נפוצה? "יום אחד חצי מהפנים שלי הפכו להיות משותקים. הלכנו לרופא המשפחה שאב מ חן את המחלה כדלקת, אבל ההורים לא היו רגועים אז הלכנו לחוות דעת נוספת. הרופא השני אבחן מיד שמדובר בטרשת , שאישר MRI נפוצה ושלח אותי לעשות את האבחנה". הוא זוכר מצוין את יום האבחון, היום שבו השתנו חייו לעולם. "כשיצאנו מה מ בית בדרך לרופא", ארזי מספר. "לקחתי איתי משום מה כובע מצחייה של הניו יורק יאנקיז. אני לא אדם שהולך עם כוב מ עים כאלה בדרך כלל, אבל כנראה הייתה לי תחושה שזה לא יום רגיל. הרופא אמר לי שיש לי טרשת נפוצה והסביר על המ מ חלה. בדרך חזור היו דמעות של חוסר הבנה. אני זוכר שאמא שלי עברה מהכיסא הקדמי ברכב וישבה לידי במושב האחורי. היא חיבקה אותי ובכינו. הייתי ילד רגיש. אני זוכר שאחרי כמה דקות של התפר מ קות אמרתי להורים שלי שמהיום יש לי 'תרצת', כל מה שאני רוצה יש לי תירוצים

גל ארזי. "ההומור שלי עזר לי ולאחרים | " להתמודד צילום: הרצל יוסף

נדרשו שתי אבחנות רפואיות כדי לקבועשהשיתוק ) ממושב רם-און מסמן את 31( בפניו של גל ארזי העובדהשלקה בטרשת נפוצה ‰שנתייםאחרי כן הוא החל לכתובשיריםעל הכאבים והפחדיםשהביאו מהםהפכו לספר ביכורים 30 ‰ איתההמחלה לקרוא את הכאב

העוגן שלי "אני לא הספקתי דבר לפניה ילד שרק מתחיל לחשוב נער שאט מתחספס גבר שהבין שזה המצב הקיים, קיים ולא נעלם.

בשבילו. עשיתי משחק מילים על 'טרשת' אני אדם של משחק מילים". ארזי מחייך כשהוא מספר על זה, אבל החיוך נעלם כשהוא מספר על קשיי היום יום: "בשנה הראשונה לא היו לי כמעט התקפים משמעותיים. רק הייתי צריך פעם בשבוע להזריק תרופה וזה טקס שנ מ משך חצי שעה. שנתיים אחרי כן, כשהייתי כבר בכיתה י"א, הייתה לי שנה די קשוחה. הגעתי למצב שחודש אחרי חודש היה לי התקף ועוד התקף וככה זה נמשך ונמשך". והיום? איך אתה מרגיש היום? "אני חי רגיל לצד המחלה. מתאמן ולו מ מד. יש לי מגבלות כלליות כמו לא להביא את הגוף למצבי קיצון כמו לחץ, עייפות או מאמץ פיזי". בזכות ש"י עגנון ארזי אומר שאף פעם לא הסתיר שהוא חולה. "מההתחלה הייתי מאוד גלוי", הוא

משתף. "הייתי מאושפז שבוע באשפוז יום בתל השומר ואמא שלי באה לכיתה והס מ בירה לכולם מה קורה. הילדים שאלו שא מ לות. אני תמיד ניסיתי לעשות מהכל בדי מ חה. כולם תמכו בי ואני לא זוכר שאי פעם התייחסו אלי כמו 'זה עם המחלה'. למרות שהמחלה גם התבטאה כלפי חוץ כשהייתי, למשל, צולע ומגיע לכיתה עשר דקות אחרי כולם כי הכיתה שלי הייתה ממוקמת בצד הרחוק של בית הספר. גדלתי בסביבה מכילה אז לא לעגו לי. ההומור היה אצלי בראש ואני חושב שבזכות ההומור זה עזר לי להשתלב". אבל בפנים לא היה רק צחוק. ארזי: "כיתה י"א הייתה קשה מבחינת המח מ לה. למדתי אז לבגרות בספרות. קראתי ספרים וספרי שירה שהציתו בי את היצר לכתוב. אני זוכר שקראנו את הסיפור של ש"י עגנון 'האדונית והרוכל' ואת השיר הראשון שלי כתבתי בעקבותיו. יש בסיפור הזה מין מסתורין שדחף אותי

האיבחון לא קטע תהליך יצירתי מה כבר רכשתי, רק סיימתי יסודי פשוט תפס לי ביד ואמר 'בוא לטיול' אבל לרגע היא לא רצה קדימה לרוב הובלתי והיא משתרכת מאחורה לעתים היא פשוט נעצרה עדיין אוחזת, זורקת את עצמה.. העוגן שלי. מעניין איך היא פועלת, לא מורגשת אבל עוצרת מלרצות. התרגלתי לא לנסות לרצות".

(מתוך הספר "פיסות אנחנו", )3 עמ'

12

13.8.2021 ˆ ידיעות טבריה, קרית שמונה