טבריה קריית שמונה 16.09.22

: פגיעת 1996 קטיושה ישירה בבית בקרית שמונה

:1995 דצמבר ישנים במקלט בקרית שמונה

: ג'יפ שנסע בשיירה 1996 ממוצב טייבה נפגע קל מטען שהפעיל מחבל מתאבד

עד לזוועות אירעה תאונה 1997 באוגוסט 28 ב־ מבצעית באירוע שזכה לשם 'אסון השריפה בוואדי סלוקי' בדרום לבנון, במהלכה נספו חמישה לוחמים מחטי ־ בת גולני ונפצעו חמישה נוספים. מיד כשאילן שמע על האירוע הוא הגיע מהר למנחת גיבור. "זה אירוע שאני זוכר היטב", הוא נזכר, "צילמתי את הפצועים במנחת, אבל תמונה אחת שצילמתי נצרבה בזיכרון שלי - איש צוות אוויר מחזיק קסדה של אחד הלו ־ חמים שנפצעו באירוע. ראו על הפנים שלו את ההלם והכאב". הצילום שאתה הכי זוכר משער פאטמה? "צילמתי שם הרבה. באחת ההיתק ־ צה"ל הרג את הבן 1997 לויות בשנת של נסראללה. הוציאו את הגופה שלו דרך שער פאטמה. הייתי שם וצילמתי. יש לי כמה תמונות של הבן ההרוג של נסראללה". האירוע הכי מטלטל שעבר כצלם ואף רודף אותו עד היום הוא אסון בפברואר 4 המסוקים, שקרה בליל ה- ביום 73 חיילים - 75 ובו נהרגו 1997 האסון ועוד שניים כתוצאה ממנו. "הייתי בבית במטולה אחרי שבבוקר

צילמתי בחרמון, והאמת - לא שמע ־ תי כלום. פתאום אשתי דאז, שעבדה במנחת בקרית שמונה, התקשרה ואמ ־ רה לי שאחד המאבטחים רוצה לדבר איתי. הוא סיפר לי שהוא ראה עכשיו שני גושי אש נופלים מהשמים. שאל ־ תי אותו: 'מה זה, חייזרים?', אבל מיד אחרי קלטתי שאולי זה מטוס שהתר ־ סק. מיד נכנסתי לרכב ונסעתי לכיוון. הגעתי לשער של שאר ישוב ושני נח"לאים לא רצו לתת לי להיכנס. שכנעתי אותם ונכנסתי פנימה. בד ־ קות הראשונות רציתי להבין מה קורה. היה לילה וחושך. הגעתי קודם לזירה של המסוק שנפל על צימר. היו שם כמה להבות ואז התחלתי לצלם. עברו כמה רגעים ואז פתאום אני קולט שורה של גופות. זה היה זוועה. הייתי נסער. תוך כדי שאני מצלם הבנתי את גודל האסון. אחרי שצילמתי שמונה סרטים העברתי אותם לנהג מונית שמיהר לקחת אותם למערכת בתל אביב. המשכתי לצלם תוך כדי סערת רגשות. צילמתי גם את זירת המסוק השני, זה שהתפוצץ והתרסק בסבך. היו שם מראות קשים שאני לא יכול לתאר. עכשיו כשאני נזכר בזה יש לי צמרמורת". מתי הבנת מה קרה שם? "עד היום מלווה אותי תחושת החמצה שלא צילמתי את היציאה מלבנון. מבחינתי לא סגרתי מעגל עד היום. כשאני רואה את התמונות של סגירת שער הגבול נחמץ לי הלב. זה משהו שישנו בתוכי ולא נעלם. המעגל נסגר בלעדיי. אולי סגרתי מעגל עם לבנון בצורה אחרת, אבל תחושת ההחמצה נשארה"

של הלוחמים שנהרגו יושבים המומים וכואבים בכניסה חזרה ללבנון בתמונה שנצרבה עמוק בהיסטוריה של הגדוד. והיו גם קטיושות על קרית שמונה והסביבה ואין ספור ימים של מתיחות לקראת מבצעים ואילן היה שם בכל מקום. צילם ילדים ישנים במקלטים, חיילי שריון נערכים לכניסה ללבנון, אלוף פיקוד צפון שנפגש לשיחה עם לוחמים, ראשי הממשלה יצחק רבין, שמעון פרס ובנימין נתניהו מגיעים לקבל תדרוכים ואת הנשיא עזר וייצ ־ מן בא לבקר בתים מופגזים. "תושבי קרית שמונה התנהגו למופת כשהעיר הופגזה. הם היו ממושמעים ולא היתה היסטריה ברמות של היום בעוטף עזה, ואז לא היתה כיפת ברזל", מציין אילן, "צילמתי המון פגיעות של קטיושות. בזירות האלה פגשתי את ראש העיר דאז של קרית שמונה פרוספר אזרן. איש חביב. הוא הבין מה זה תקשורת ושיתף פעולה". מה הצילום הכי זכור לך ממבצע 'דין וחשבון'? "במבצע דין וחשבון קיבלתי דיווח על פגיעה ישירה בבית. הגעתי לא ־ זור ופתאום אני רואה שם רכב מפואר. מהרכב יצא אהרל'ה ברנע, מי שהיה אז הדובר של הנשיא עזר וייצמן, ושאל אותי איפה הנפילה. אמרתי לו שייסעו אחרי, אז יצא לי להוביל את שיירת הנשיא וייצמן למקום נפילת קטיושה. כשהגענו היה כבר אמבולנס שפינה פצועה. הנשיא נכנס לאמבולנס וליטף את הראש של הפצועה ואני צילמתי אותו מרגיע אותה. למחרת התמונה היתה בשער של ידיעות". איך היה לצלם את אלופי הפיקוד וראשי הממשלה? "יצא לי כמה פעמים לצלם את רבין כשהגיע לתדרוכים בחטיבה מרחבית . תמיד אמר שלום עם העיניים 769 והיה רגוע. הייתי מצלם אותו מקרוב. לא היו אז מעגלי אבטחה כמו היום. גם אלוף הפיקוד עמירם לוין שיתף פעולה. היה נטול פוזה. הוא הבין את הצורך שלנו

"למחרת. פתאום הבנתי בראש מה שראיתי באתר של המסוק השני. יש לי זיכרון של תמונה קשה. ראיתי שם המון זוועה. אני יכול להבין למה לכל החיילים שהשתתפו שם בפינוי יש פוסט טראומה. פינוי ההרוגים מהמ ־ סוק שהתפוצץ זו תמונה שלא יוצאת לי מהראש עד היום". זו היתה תקופה עמוסה פיזית ומן הסתם רגשית. זה התיש אותך מתי ־ שהו? "נהניתי מהעבודה, מהאקשן וגם מה ־ תחרות. אני זוכר את התקופה הזו כהכי מעניינת שהיתה לי בחיים. היא היתה מלאת עניין. הגעתי לאירועים שכאדם 'רגיל' לא הייתי מגיע אליהם. יש לי את ההרגשה שנגעתי בהיסטוריה". תחושת החמצה תשע השנים בגליל הן עבור אילן תקופה בלתי נשכחת. הוא אהב את האקשן, אבל גם לחיות שם. "הגליל הוא אחד המקומות הכי יפים בארץ", הוא אומר בגעגוע, "אהבתי את שפע המים שמסביב, את הירוק והשקט. אין שם את הרעש של העיר. החיים מחוץ לעבודה היו רגועים. בכביש נהגתי רגוע. אין פקקים וכמובן יש מזג אוויר טוב. זה היה לחיות במקום שבו הייתי עטוף בטבע יפה. אני מתגעגע לגור שם". עזבת רגע לפני השיא – היציאה מלבנון. "עד היום אני מתוסכל שלא הייתי שם בתפקיד צלם. עד היום מלווה אותי תחושת החמצה שלא צילמ ־ תי את היציאה מלבנון. מבחינתי לא סגרתי מעגל עד היום. כשאני רואה את התמונות של סגירת שער הגבול נחמץ לי הלב. זה משהו שישנו בתו ־ כי ולא נעלם. זה רגשי. המעגל נסגר בלעדיי. אולי סגרתי מעגל עם לבנון בצורה אחרת, אבל תחושת ההחמצה נשארה". אחרי שעזב את הגליל הוא לא עבד יותר כצלם עיתונות. הוא המשיך לצלם, אבל לעצמו ולחברים. הוא הת ־ חתן כשהיה בגליל ושני ילדיו נולדו בבית חולים זוי בצפת. היום הוא גרוש, עובד לפעמים כצבע בשיפוצים וכותב ספר - רומן דמיוני. האם הוא מתגעגע לימים ההם? אילן עונה בכנות: "לא. הגעתי לקצה מבחינת העניין".

צלם המלחמות

בצילומים. צילמתי כמה פע ־ מים את ארז גרשטיין ז"ל. הוא היה איש חביב שקל לאהוב אותו. תמיד שיתף פעולה ובלי מניירות. כששמעתי שהוא נהרג הייתי בהלם".

20

16.9.2022 ˆ ידיעות טבריה, קרית שמונה