טבריה קריית שמונה 27.05.22

הגאלה ראש המשלחת אמר לי שאני צריכה לעמוד ולדבר בפני כולם על הפציעה שלי. זה היה בלי הכנה וגם באנגלית ואז בפעם הראשונה סיפרתי על התאונה וכולם קמו ומחאו כפיים ובכו. פתאום הרגשתי גאה בעצמי. עד אז האשמתי את עצמי כל הזמן ושם הרגשתי פתאום גיבורה. כשחז ־ רתי לארץ זה נפתח, פתאום התחלתי לדבר על זה ולכתוב על זה פוסטים, כל פעם שאני כותבת על זה אני מר ־ גישה שאני מנקה את הנשמה. אני לא מחפשת שירחמו עליי; אני רוצה שיידעו על הסיפור שלי. כתבו לי שאני מעוררת הרשאה". מצאה את הייעוד גם סיפור ההיכרות שלה עם בעלה רון הוא מיוחד. הם הכירו כשהוא, אז שוטר צעיר בשירות חובה, הגיע לבקר אותה בבית החולים. לאחר נתק של שנה הם נפגשו שוב במקרה בארצות הברית ומאז דרכיהם לא נפרדו. "הוא היה שוטר שהגיע מתוקף תפקידו לבקר אותי בבית חולים. הוא מאוד רצה אותי, אבל אני סילקתי אותו מבית החולים. לא עניין אותי אז זו ־ גיות. שנה אחרי שהשתחררתי מהשי ־ קום טסתי לארצות הברית ונפגשנו שם במקרה והיום הוא בעלי. אני הייתי טסה וחוזרת לארץ והוא היה גר שם". לפני תשע שנים הם החליטו להת ־ חתן. "הוא בא במיוחד לארץ להציע לי נישואין, הוא רצה שנחיה בארצות הברית, אבל אני אמרתי לו שאני לא מוכנה, אי אפשר לבודד אותי מהמש ־ פחה והסביבה". היום, לאחר שנים ארוכות של חי ־ פוש עצמי, היא עובדת כמאמנת כושר אישית ומרגישה שמצאה סוף סוף את ייעודה. "כושר ואושר מגיעים ביחד. לגמרי מצאתי את שאהבה נפשי ואת הייעוד שלי. ידעתי שאני אהיה שח ־ קנית ודוגמנית באופן גורף, אבל הפ ־ ציעה שינתה את חיי וויתרתי על זה. שנה לא עבדתי, לא הייתי מוכנה 14 להתפשר על כלום, רק משהו שאני אוהב ואתחבר אליו וזה הגיע. בגיל התחלתי לעבוד והיום אני בנקודה 33 וחצי שנים עברנו 4 מאוד טובה. לפני לכפר חיטים, לפני זה גרנו בצפון תל אביב. חשבתי ששם יהיה הכי מושלם והבנתי שממש לא, שאני אוהבת את הצפון. כיף לי במושב". מה התובנות שלך ממה שעברת? "שאנחנו חיים רק פעם אחת ושצריך לחיות וליהנות מהקיים. אנשים רוצים ושואפים, אבל צריך לעצור רגע ול ־ ראות את החיים. אני קמה בבוקר ומנ ־ שקת את הרגליים שלי כי שלוש שנים לא יכולתי להיעזר בהם. לאנשים זה כל כך מובן מאליו, אם קמת ואתה באמת בריא זה בונוס. אני מנחילה את זה גם לבעלי ולילדים. אני עושה ספורט היום בעיקר לנפש. עד הפציעה חשבתי שא ־ ומתים ובתאונה 120 נשים חיים עד הבנתי שזה כל כך לא נכון ושהחיים שבריריים, אלוהים יכול להחליט מתי בא לו, אין גיל ואין זמן. היום אני לא דוחה שום דבר למחר; אני פגשתי את המוות, זה יכול לקרות בכל יום ובכל דקה".

מזרחי עם קביים לאחר הפציעה צילום: | פרטי

היתה יושבת לידי, לא הייתי עושה פיזיותרפיה. היא נתנה לי מוטיבציה, ומאז אני והיא חיזקנו כל מי שנכנסה לשיקום. החלטנו שכולם צריכים לה ־ שתקם ושאנחנו רואות רק את הטוב". כנגד כל הסיכויים חודשים של שיקום היא 11 לאחר השתחררה מבית החולים ועברו שנ ־ תיים נוספות עד שהצליחה להשת ־ קם לגמרי מבחינה פיזית ולעמוד על רגליה. "אמרו לי שאני לא אלך בלי קביים לעולם. הרופא אמר לי 'אני לא רוצה שיהיו לך תקוות יותר מדי, את חייבת להבין שכל רגל ימין שלך מרו ־ סקת לגמרי'. אבל אני הייתי חדורת אמונה ואמרתי לו שיראה שאני אלך בלי הקביים. כשבאתי אליו לביקורת פעם ראשונה אחרי שנתיים וחצי נכ ־ נסתי אליו צולעת בלי קביים. ירדו לו קצת דמעות בעיניים והוא אמר לי 'יש דברים שאי אפשר להסביר'. זה היה רגע מאוד מרגש כי הוא עשה לי הרבה ניתוחים באגן. מבחינתו לא היה הסבר רפואי לזה שאני הולכת". עד היום היא סוחבת איתה משקעים מהתאונה והיא מוכרת על ידי משרד הביטחון כנפגעת פוסט טראומה. "כשאני מתחילה לדבר על התאונה אני מתחילה להיות תזזיתית. לא הבנתי למה אני מתעוררת בלילה, הייתי מזי ־ עה המון והיו לי סיוטים קשים מאוד". חזרת לנהוג אחרי התאונה? "לא, עד היום אני לא נוהגת מחוץ לעיר. אני נוהגת רק בתוך המושב ובתוך טבריה אחרי תרגול שעשיתי כמה שנים עם פסיכולוגית. אבל אני לא מצליחה לנהוג מחוץ לטבריה, החלום שלי זה לחזור לנהוג. הראש רוצה אבל אי אפשר כי הגוף מגיב, אני ישר מזיעה. זה לחץ שאני מרגי ־ שה שאני חווה כמו התקף לב ממשי. אני רוצה לחזור לנורמליות, אני תלותית ברמה קיצונית". במשך שנים ארוכות נמנעה מזרחי מלספר מה שעבר עליה. הסכר נפתח לאחר שנסעה לארצות הברית לפני כמה שנים במסגרת משלחת של אר ־ גון נכי צה"ל. "טסתי עם המשלחת לתורמים הגדולים בניו ג'רזי", היא נזכרת, "הם ארגנו לנו טיול של שבו ־ עיים בארצות הברית ואחר כך בערב

שובל מזרחי. רואה רק את הטוב

17 ידיעות טבריה, קרית שמונה ˆ 27.5.2022