תל אביב 20.05.22

neomi-ra@yedtik.co.il

בליך ושתיים מהמסגרות | הירוקות הנסתרות ברחוב פנקס צילומים: אלבום פרטי

בשבחי הג'ונגל העירוני

מקדישה את המדור הזה אני לאינסטלטור שלי. כלומר, לאינסטלטור שהזעקתי לפני כמה שנים כי הרצפה של המקלחת והשירותים הפכה לים שסירב להתייבש. האינסטלטור הגיע אז עם פרח אינסטלטורים, שבאיזה רגע נשלח למטה להביא מהאוטו מכשיר מסוים. כשח נ זר הכריז: "מצאתי את גן העדן". אחר כך, כשהכל תוקן, הוביל פרח האינסטלטורים את שלושתנו לבניין שנמצא ברחוב המק נ ביל לי. בחצר האחורית שלו באמת היה גן עדן. זה היה אמצע מרץ, העשבים והפרחים והעצים נצבעו בירוק עז. עמדתי נדהמת אז מתחת לעץ עבות ולא יכולתי ללכת משם. גשם שהחל לרדת הבריח אותי הביתה, אבל מדי פעם אני הולכת אל היופי הפראי הזה להירגע. וכשראיתי בין רשימת ההליכות של פסטיבל "הליכות ג'יין" שהתקיים בסוף השבוע שעבר שתהיה הליכה בין חצרות מיוחדות באזור רחוב פנקס ידעתי שלהלי נ כה הזאת אני מצטרפת. × × × נ � הוא מיזם בי "הליכות ג'יין" " לאומי לזכרהשל העיתונאית ג'יין ג'ייקובס, שהייתה גם אקטיביסטית. היא לא הייתה אדריכלית או מהנדסת, אבל הייתה פורצת הדרך שהכניסה את המושגים הבונים מע נ רכת יחסים בין תושבים לעירם. היא דיברה וכתבה על הצורך בשמירה על קהילות קט נ נות הנבנות בתוך עיר, על הצורך של עיר בבניינים ישנים (ומתחזקים), על תפיסות תפקיד המדרכות והכבישים וכמובן על החשיבות הטבע העירוני. בכל שנה בחודש 250 מאי מתקיים פסטיבל "הליכות ג'יין" ב־ ערים ברחבי העולם. גם בתל אביב־יפו. לסיור החצרות שהעבירה שולמית בליך, מורה לקיימות בבית הספר דרויאנוב ותו נ שבת פעילה ב"הורים למען האקלים", לא נדרשה הרשמה מראש כמו בהליכות אחרות.

פסטיבל "הליכות ג'יין" המסורתי נתן הזדמנות לבקר בחצרות האחוריות בצפון הישן ‰ יופי ירוק ופראי שפותח את הלב ‰ אנחנו מספיק שומרים עליו?

"יש תקנה", בליך אומרת. "חייבים לשמור על עצי הגבול האלה. כמה באמת מקפידים ואוכפים את ההנחייה הזו זה לא ברור". × × × על עצי הגבול תקנת השמירה תלווה אותנו גם כשנגיע לרחוב אפשטיין שיוצא מרחוב פנקס. באתר בנייה שהפ נ רויקט הנבנה בו נמצא בשלב מתקדם נראה עץ גבול. בליך מצביעה עליו ואומרת: "כאן ידעו לשמור על העץ הזה. נכון שיותר קל לבנות כשהשטח מגולח לגמרי מעצים וצמ נ חים, אבל זה לא בלתי אפשרי לשמור. ולמה חשוב לשמור על העצים האלה עכשיו? כי אנחנו בזמנים של משבר אקלימי שיילך ויתעצם. אנחנו חייבים כבר עכשיו לדאוג לצל ולקירור של העיר". תל אביב-יפו לקחה על עצמה פרויקט לנ נ אלף 100 טוע ולשתול בעשר השנים הבאות עצים בכל רחבי העיר. "זה פרויקט מעולה", בליך אומרת. "אבל הוא מעט מדי וקצת מאוחר מדי. הייתי מצפה מעיר כמו תל אביב להוביל את המאבק במשבר האקלים". × × × אתרי הבנייה מדכאת. ההליכה בי כאן שמרו על סיגלון וכליל החורש, שם מחקו עצים גדולים לטובת עוד שטח לב נ ניין. אז מה, שואל מישהו מהמשתתפים, את מציעה שלא יהיה פיתוח בעיר? "ממש לא", בליך עונה. "ברור שעיר חייבת פיתוח, אבל חייבת גם להישאר ירוקה. וזה תלוי גם בנו. עד כמה אנחנו התושבים מעורבים ורוצים לדעת ולהילחם על הירוק הזה". חזרתי הביתה. לא מאוד רחוק מרחוב פנקס. מהחלון שלי המשקיף אל החצר האחורית רואים בעיקר שאריות וסימנים לזה שפעם היה פה ירוק. מזמן. אנחנו לא נלחמנו והפ נ סדנו. לא חייבים להשלים עם זה.

פתיע הזה שאי אפשר לראות או להרגיש בו כשעוברים בחזית הבניין משקיט הכל. לבליך יש קול רך ונעים. גם זה כנראה תורם לאיזה שקט נעים שמשתלט על כולנו וכ נ שאנחנו מגיחים חזרה אל רחוב פנקס הסואן והמהביל לוקח איזה רגע להתחבר מחדש ללהט. הנפש והגוף רוצים להישאר בג'ונגל. "עד הקורונה", מסרת בליך. "לא ידע נ תי להעריך את החצרות האחוריות. במרכז העיר יש לא מעט חצרות כאלה שנדמה לי שאנחנו מקבלים כמובנות מאליהן. בזמן הקורונה ישבתי בכל יום שעות בחצר האחו נ רית בבניין שאני גרה בו. הקשבתי לציפו נ רים. התחלתי לזהות ציוצים, גיליתי ציפו נ רים חדשות. ראיתי תהליכי צמיחה ופריחה. עתיד החצרות האלה לא ברור. לא בטוח שהן שנה כי יש כוחות 40 ו- 30 יהיו כאן עוד גדולים שמסכנים אותן. למסגרות הירוקות האלה של החצרות יש ערך אדיר לחיים שלנו. יש להן תפקיד בשמירה על הבריאות, העצים שבהן מפחיתים זיהום אוויר, מורי נ דים את הטמפרטורה בחמש מעלות לפחות, סופחים את הפחמן הדו חמצני שבאוויר ועל סוגים של סוגי 100 כל עץ כזה יש לפחות חיים. אבל אם יחליטו לחדש את הבניינים האלה או להרוס אותם, מה יישאר מהחצרות האלה? מי ישמור שהן יישארו". בדרך לחצר ג'ונגל נוספת בליך מבקשת שנספור את אתרי הבנייה שאנחנו חולפים על פניהם. יש המון. אחר כך היא מוסיפה למשימת הספירה עוד בקשה. כמה "עצי גבול" אנחנו רואים. כלומר, כמה עצים שני נ טעו פעם, מזמן, כשבנו את העיר ואת הש נ כונה הספציפית הזו, נמצאים היום ממש על קו התפר בין המדרכות והשטחים הציבוריים האחרים לבין השטח הפרטי של הבניין.

17:00 הייתי משוכנעת שיום חמישי בשעה יניב קבוצה זעירה של משתתפים. גם בליך חשבה ככה, אבל בשעה היעודה חיכו בפינת איש 40 הרחובות פרופסור שור ורמז יותר מ- ואישה. "בואו נסתכל רגע על רחוב שור", פתחה בליך וניסתה להתגבר על רעש שעשה מע נ רבל בטון שעצר לרגע לידנו. "כל הירוק שאתם רואים נמצא בחצרות הפרטיות, לא בשטחים הציבוריים. ומה יקרה כאשר כל הבניינים האלה יעברו תמ"א או התחדשות? מה יקרה לעצים ולשאר הצמחייה שבחצרות שלהם?". × × × ומתוחים. אלה ימים עצבניים לכולנו. זה באוויר ובחדשות ובין החדשות ובאובך ובמזג האוויר שמשתגע עלינו. כשאנחנו נוטשים את רחוב רמז (ועוד נחזור אליו בסוף הסיור) כדי לעצור בכמה חצרות אחוריות ברחוב פנקס הסמוך, אני חושבת (ומרגישה) על המילה רותח. הכל רותח. אפילו המדרכה, אפילו הסערות שבתוכי שאיתן הגעתי להליכה הזאת, אבל כשבליך נעצרת ליד אחד הבניינים ברחוב רמז ומב נ קשת מאיתנו להתחשב כשניכנס בעוד רגע לחצר האחורית שהיא בעצם שטח פרטי של הבניין, משהו מתחיל להירגע בתוכי. הכל עדיין רותח, אבל פתאום שני צעדים לתוך החצר הזאת (בכוונה אני לא כותבת את מספר הבניין כדי שלא יתחילו להגיע אליה המוני מבקרים, בכל זאת, זה שטח פרטי), בתוך ג'ונגל ירוק, קורה משהו. לא רק לי. אנשים מדברים בשקט יותר, לו נ חשים, נרגעים. משהו בשקט הירוק והמ נ

26

20.5.2022 ˆ ידיעות תל אביב, רמת גן