תל אביב 21.10.22

להבטחה הבאה בשמי התיאטרון הישראלי קוראים גלי יחיעם ‰ בוודאי אם שואלים את יהושע סובול, שפרש עליה את חסותו וכמנטור לכל דבר הכניסשיפורים במחזה הביכורים שלה "מקרה סוציאלי", שכבר זכה במספר פרסים ‰ בינתיים היא עובדת כקופירייטרית במשרד פרסום ‰ והוא מפרק את התקינות הפוליטיתשל אהבות דוד המלך בואי גלי לי

ליעד ורבר

גם גלי כמו הרבה מחזאים צעירים, יחיעם חולמת על הכותרת "ההבטחה הבאה של עולם התיאטרון הישראלי". יחיעם היא שחקנית, במאית 30 בגיל וכותבת וגם בעלת תואר שני בסו ־ ציולוגיה. היא גם קופירייטרית במשרד פרסום ומתגוררת ברחוב נחלת בנימין בתל אביב. את המחזה הראשון שלה, "מקרה סוציאלי" (בו היא גם משחקת) כתבה תוך כדי לימודי משחק ב"בית צבי" ובתקופת הקורונה. בימים אלה המחזה מציג בתיאטרון הסמטה - במה מוכרת ככזו שמקדמת יוצרים צעירים ונותנת ביטוי לסוגיות חברתיות מור ־ כבות. יחיעם לא שיערה שהמחזה יופק ויעלה על הבמה במהירות. היא בוודאי שלא חלמה על כך שמי שייקח בו חלק משמעותי יהיה לא אחר מאשר יהושע סובול - הבמאי, המחזאי, התסריטאי והסופר המוכר והמוערך. הקשר בין השניים התחיל לגמרי במ ־ קרה, במפגש אקראי ששינה את חייה של היוצרת הצעירה. כשיחיעם היתה בשנה השלישית בבית צבי היא קיבלה תפקיד ראשון, במחזה "כפר" שכתב סובול וביים יבגני אריה שהעלה אותו בתיאטרון גשר. לאחת החזרות הזמין אריה את סובול כדי שיכיר את השחק ־ נים ויחווה את דעתו על הביצוע. "בתום השיחה הקבוצתית אזרתי אומץ והלכתי, נרגשת, לדבר עם סובול", היא מספרת. "אמרתי לו 'יהושע, אתה יודע שגם אני גם כותבת מחזה?' להפתעתי הוא מיד הוציא פתק וכתב עליו את כתובת המייל שלו. הוא ביקש שאשלח לו את המחזה שכתבתי וכבר באותו לילה של ־ חתי לו. עבר שבוע שלם שלא קיבלתי תגובה והתחלתי לחשוש שהיצירה שלי לא מצאה חן בעיניו. אבל לאחר שבוע, להפתעתי הרבה, הוא ענה לי למייל וכתב דברים מרגשים ומפרגנים מאוד על היצירה. הוא הציע שניפגש וכמובן שמיד הסכמתי". איך היו הפגישות הראשונות?

"בפגישות הראשונות החזקתי את עצמי שלא לבכות מולו מההתרגשות. מבחינתי הוא היה האישור הרשמי שלי לאמונה שאני באמת מוכשרת ויכולה להצליח. החל מפגישתנו הראשונה סו ־ בול הפך להיות המנטור שלי. מאז הוא מספר לי על מה הוא עובד ומה הוא כותב ואני מתייעצת אתו כמעט בכל דבר". האישור של סובול על איכות המחזה היה מיידי, שכן הבמאי המהולל ביקש לביים את "מקרה סוציאלי" בעצמו. יחיעם כמובן הסכימה לכך אבל פרויקט אחר שבו היה מעורב סובול שינה את התוכניות. בשיחת טלפון מפתיעה אמר לה המנטור כך: "גלי, אני כבר מכיר אותך. ראיתי אותך משחקת, ראיתי אותך עובדת בצוות וכמובן שראיתי גם את מה שכתבת. אני מאמין שאת לגמרי יכולה לביים את זה לבדך". איך הגבת? "מעולם לא ביימתי. אמנם היה לי ני ־ סיון בכתיבה ובמשחק אבל לא חשבתי שאצליח לביים את ההצגה. באותה תקו ־ פה גם עבדתי במשרה מלאה. הייתי מת ־ חילה את הבוקר בשבע וחוזרת כל יום בלילה. זו היתה תקופה מטורפת, 12 ב אבל אמרתי כן". בזכות האחות האוטיסטית גלי יחיעם נולדה וגדלהבקרייתביאליק. כדי להבין את משמעות המחזה "מקרה סוציאלי" והרקע לכתיבתו צריך לחזור איתה לתחילת הדרך. אחותה הבכורה מוגדרת כאוטיסטית בתפקוד נמוך והיא מתגוררת בהוסטל בקריית אתא. "היה מו ־ רכב לגדול כך", היא מספרת. "בגיל צעיר מאוד אני מבינה שמשהו שונה. אם זה פחד להביא חברות הביתה ושפתאום תהייה לה התפרצות זעם, או פחד שמא תתפשט במ ־ פתיע. במהלך החיים למדתי לקבל אותה כמו שהיא, אבל אין ספק שכשהייתי קטנה התביישתי בכך".

לעולם המשחק היא נמשכה מגיל צעיר. "תמיד הייתי בחוגי תיאטרון וש ־ רתי בלהקות המקומיות. אבל אמא ואבא שלי לא עשירים לכן ידעתי שאצטרך לעבוד קשה בשביל לקדם את עצמי. אני היחידה במשפחה שפנתה לתחום אמנויות הבמה אבל למזלי, ההורים תמיד האמינו בי. בילדותי הייתי מנג ־ 20 נת על גיטרה וכותבת שירים. בגיל התחלתי לכתוב תסריטים, בעיקר על נשים. כשחקנית אני יודעת כמה נשים הן דמויות שלא מיוצגות מספיק. המון פעמים האישה במחזה מהווה תמיכה לגיבור או 'אשתו של'". איך נולד, בהקשרים האלה, המחזה "מקרה סוציאלי"? "כתבתי אותו בשבועיים בלבד, בלהט הרגע מה שנקרא. הייתי אז בחופשה מבית הספר למשחק. גרתי בדירה קטנה שכורה ברמת גן והנחתי את הלפטופ על כרית. אפילו שולחן לא היה לי ופשוט כתבתי וכתבתי. הכתיבה נשפכה מתוכי". כמו סובול שהפך למנטור שלה, גם עו ־ למה הרוחני-אמנותי של יחיעם מתכתב עם נושאים חברתיים ופוליטיים. כילדה שגדלה בבית של ארבע אחיות שאחת מהן אוטיסטית היא ראתה את ההתמו ־ דדויות של האם והאחות עם עובדים סו ־ ציאליים ומערכות ציבוריות שלא תמיד קשובות לצרכים של הפרט המבקש את עזרתן. היא נחשפה גם לקשיים הר ־ בים איתם מתמודדים עובדי המערכות והתוצאה היא "מקרה סוציאלי" - של ־ מרות הנושא הטעון הפך להצגה שהיא קומדיה בלשית קלילה וקולחת. הדמויות הראשיות במחזה הן אור ומיכל - עובדות סוציאליות חדשות שעונות למודעת "דרושים" שמבטיחה שכר מפתיע. השתיים, שאינן יודעות זו על זו, מגיעות למשרדי לשכת הרווחה במועצה אזורית עלומה כדי להתחיל את יום עבודתן הראשון. השתיים מופתעות לגלות שעדיין לא התקבלו למשרה

סובול: "אני חושש שהתיאטרון היום פוזל יותר מדי לאמנויות ה'מסביב'. הכוונה היא לפיתוחי הייטק שונים שזולגים לעולם הבמה, כמו פירוטכניקה והולוגרמות. כבר עכשיו יש מי שאומר שדמויות בתלת-ממד עתידות להחליף את השחקנים על הבמה בעתיד. ואני שואל - למה?"

ובכדי לזכות בה הן צריכות להתחרות ביניהן. ניסיונותיהן לגלות את כללי התחרות לא צולחים. הן מתוודעות לצ ־ וות שעובד במקום, הכולל מנהלת ושתי עובדות שכל אחת מהן מגיעה מעולם שונה. שתיהן מבצעות את המוטל עליהן ובמקביל מנסות לפצח את כללי התח ־ רות שנכפתה עליהן. מה שבטוח, כבר מדובר ברעיון מקורי מאוד. "אני מנסה לשבור את הסטיגמה על מלחמה בתוך המין הנשי. זה נושא שמאוד מטריד אותי". המחזה האקטואלי מוגש בגובה העיניים ומציף נושאים חשובים כמו רמת השכר של נשים בשוק העבודה, התקדמות נשים לעמדות מפתח, תנועת ה"מי טו", חברות בין נשים והעצמה נשית. כל אלה תוך ביקורת ברורה על השחיתות המערכתית בישראל. המחזה כבר זכה בשלושה פרסים במסגרת "פסטיבל אביב" של תיאטרון הסמטה. "אני לא מאמינה במשפט 'נשים נשים שק של נחשים' שעליו גדלנו", מס ־ כמת יחיעם. "אני מאמינה בהעצמה נשית והיא מתבטאת בצורה חדה במחזה. באמת עצוב לי לראות שבכל שולחן מנהלים יש בממוצע שישה גברים ומנהלת אחת בלבד. כל אישה שפורצת את הגבולות שלה מספקת השראה לחברתה וזה חשוב שניתן במה לדמויות נשיות. גם בחיים וגם בתיאטרון".

20

21.10.2022 ˆ ידיעות תל אביב, רמת גן