תל אביב 22.07.22

neomi-ra@yedtik.co.il

ביוני, בנסיעה 6 ב- לפני חודש, בדרך חזרה הביתה לתל אביב, דפדפתי בפיד שלי בפייסבוק. האצבע רצה במהירות בין מילים, תמונות, רעיונות. הכל הפך לעיסה ונבלע בתוך בור של עייפות ונפש פזורה. העיניים שלי נעצ י רו רק כשהגיעו לתמונה שבה נראתה עירד מרציאנו צייגר הולכת מכופפת מכובד של ערימת שלטים ורודים שנשאה על גבה. השלטים עליהם כתוב "אלון קסטיאל אנס אותי". "לעזור במסע עם המשא", כתבה עירד, מי שחשפה את פרשת קסטיאל, אבל בסו י פו של דבר הושארה מחוץ לכתב האישום. עירד והזמינה את כל מי שקורא ועוקב אחריה להצטרף אליה למסע מצפון העיר לדרומה. הזמינה אנשים ונשים שיצטרפו ק"ג 20 לעזור לסחוב את המשא הכבד הזה, של פוליגלים ורודים, משא סמלי למשא הקשה האמיתי היא נושאת. "כי ההתגייסות של הציבור זה הריפוי האמיתי", היא הוסי י פה. "והמשקל הזה לא משתווה למה שאני ושאר נפגעות הפרשה, ובכלל כל הנפג י עות והנפגעים, נושאים על גבנו יום יום. בבקשה תשמיעו קול". ביום שני השבוע, ברחבת בית המשפט בנוף הגליל, כשבפנים דן הרכב שופטים בערעור השני וההיסטורי שהגישה הפ י רקליטות בניסיון למנוע את שחרורו של עבריין המין קסטיאל, אמרתי לעירד שאני לא מחמיצה מילה ממה שהיא כותבת וממה שעושות שרי גולן, מיכל לויט, עופרי יהב ורבות אחרות, כולן הותקפו על ידי קס י טיאל, אבל אף פעם לא הצטרפתי פיזית למאבק. פעילה בהמון מאבקים חברתיים, אבל משום מה, דווקא אחרי המאבק החשוב הזה רק עקבתי מרחוק. "אז בגלל זה באתי היום", אמרתי לה. "בגלל המסע ההוא מה י נמל לדרום העיר ובגלל כל הפעמים האח י רות שלא באתי לעמוד איתכן ולהגיד שאני מאמינה לכן, שאני תומכת, שגם אני רוצה לעזור לשאת המשא. וסליחה שרק עכשיו, שרק היום, ברגע האחרון". היא חיבקה אותי. "תודה שבאת", הוסיפה והתכוונה. הרגשתי. × × × זו השעה שנקבעה בבוקר. 8:30 לתחילת הדיון בבית המשפט המחוזי בנוף הגליל. זה דיון בדלתיים סגורות. אף אחד לא מורשה להיכנס פנימה מלבד נפגעות העבירה עצמן עם מלווה אחד. העיתו י נאים והצלמים מקבלים הודעה שאפילו אין להם אישור לצלם באולם עד שהדיון מתחיל. זו שעה קשוחה. קשה להגיע בזמן מתל אביב לבית המשפט. מילא כל הנשים שה י גיעו ביום שני בבוקר עם שלטי תמיכה, אבל מה עם הנפגעות, אלו שבזכותן ובז י כות האומץ וההקרבה שלהן, בזכות ההסכ י מה לשלם מחירים גבוהים כל כך, מתקיים ההליך המשפטי? להן לא מגיע שתיקבע שעת התחלה יותר מתחשבת ורואה אותן

ושגם אלון קסטיאל ישמע למרות שהוא לא רוצה. אף פעם לא רוצה. הרבה מהחלטת הפרקליטות להגיש ערעור שני על החלטת ועדת השחרורים הוא בזכותה של שרי. בטלוויזיה הראו שנייה וחצי ממחיאות הכפיים שהיא קיבלה כשיצאה אל הרחבה. בפועל הן נמשכו דקות ארוכות מאוד. גם החיבוקים. שרי חיבקה את כולנו. אנחנו, גם מי שלא מכירה אותה, חיבקנו בחזרה. היא נעטפה. לרגע אחד הייתה בתוך חומה של אהבה גדולה. לא הייתי היחידה שבכתה שם באותם רגעים. × × × שהגיעו לתמוך היו רוב הנשים ממרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בישראל שליוו את הנשים שאלון קסטיאל תקף לאורך כל הדרך. ליווי היא מילה קצת קטנה למפגן הסולידריות הזה. ביום שני הצטרפו לנשים ממרכזי הסיוע בתל אביב גם נשים ממרכזי הסיוע ומארגו י ני נשים בנצרת. ניילה, איה, חנין. הן נשאו שלטי תמיכה בערבית ונשבעו גם הן שלא לתת יד להשתקת נשים ושהן מאמינות לנ י פגעות. אלה נקודות אור חשובות ומרגשות בתוך חושך גדול. × × × מסכמים טור כזה. לא יודעת איך שעות אחרי שכבר הגעתי הביתה 24 גם כל הרגשות מתערבלים לי. לא מצליחה ד � שודרה במהדורת הח 20:30 להירגע. ב - שות בטלוויזיה כתבה קצרה על השחרור של קסטיאל, רגע לפני שהיא הופכת להיות חדשות מהעבר. בכתבה שרי דיברה שוב על הקול של הנ י פגעות שאסור להשתיק ושחייבים לפעול לכך שעברייני מין לא יוכלו להשתחרר מבלי שסיימו לרצות את כל תקופת העונש שנגזרה עליהם. עו"ד הלה נויבך מהאיגוד לסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, שהייתה ביום שני גם היא ברחבת בית המ י שפט, אמרה שעכשיו זה בידיים של הציבור. איך יתקבל קסטיאל עכשיו בחברה אליה הוא חזר. שרי חותמת ואומרת שקסטיאל לא לקח מעולם אחריות אמיתית על מעשיו ושאי אפשר לסלוח לו על כך שגרר את כולם להליך משפטי כל כך קשה. אני מקשיבה לה וחושבת על איך רוב הזמן רוב הציבור, גם אני בתוכו, לא מתגייס לע י י � ק"ג הפול 20 מוד מתחת ל"אלונקה" של גלים הוורודים שעירד ושרי ומיכל ועופרי ועוד רבות אחרות נשאו, נושאות ויישאו לבד בימים ובשנים שעוד יבואו. רגע לפני שסגרתי את היום הזה נכנסתי לפייסבוק של עירד. הפוסט האחרון שלה היה ציטוט מתוך כתבי לאה גולדברג: "אני אחיה ואוהב את החיים הללו. אוהב אותם על כיעורם, על חוליים, על אימתם – ולא אצא מדעתי. אני רוצה לחיות. לחיות הרבה. לחיות חיי אדם אשר מותר לו לנשום. להיות באור".

מתחבקות. שרי גולן (מימין) ורונית אילתי ממן צילום: אלבום | פרטי

לסחוב את המשא הכבד

רוב הציבור, גם אני בתוכו, לא מתגייס לעמוד לצד עירד ושרי ומיכל ועופרי שמשלמות מחירים כבדים בגוף ובנפש במאבק שלא להשתיק ולהעלים את קולן של נפגעות עבירות מין ‰ השבוע, בניסיון האחרון למנוע את שחרורו של אלון קסטיאל, הלכתי לבקש מהן סליחה על זה

לשכוח אותך, רציתי להגיד לה אבל הנחתי. לא רוצה להכביד עליה. את שרי גולן לא הכרתי באופן אישי. אני רק עוקבת אחריה שנים בפייסבוק, קו י ראת בשתיקה, שולחת חיבוקים ולייקים ולא מחמיצה שום מילה, שום תקווה, שום ייאוש. נסערת מהפתיחות שלה, וגם של עירד, לספר בדיוק אמיץ, את כל מחירי הגוף והנפש שהן משלמות במטבעות קשים מאוד. גם בגלל שרי הגעתי ביום שני השבוע. וכשהיא יצאה מהדיון בוכה והתקבלה במ י חיאות כפיים על ידי כל הנשים שהגיעו לתמוך, לא נשארה אף עין יבשה. לא בטוח שרואים את זה בטלוויזיה, אבל שרי, שעמ י דה בגבורה בכל התלאות בהליך המשפטי, לא ויתרה גם כשהיה נדמה שאפסו הכוחות, נלחמה לתת משקל מכריע לקולן של הנפ י געות, להתעקש שהציבור ישמע אותן, שה י שופטים ישמעו אותן, שהפרקליטות תשמע

ולוקחת בחשבון שהן מגיעות מתל אביב? י � בבוקר היו ברחבה כמעט רק ע 8:30 ב - תונאים. שרי גולן ועירד מרציאנו צייגר היו עדיין בדרך. הדיון התחיל בכל זאת. זה מקומם. × × × הפעם הראשונה שפגשתי את עירד ת � שנים. שתינו ה 12 או 11 הייתה לפני נדבנו אז ב"מרק לוינסקי" – התארגנות של אזרחים שהתגייסו לדאוג שבכל ערב יקבלו מאות הפליטים ומבקשי המקלט שנפרקו במשאיות בגינת לוינסקי ארוחה חמה. לא היינו קרובות או חברות מיוחדות, רק שותפות לדרך, נפגשות ליד ספסלי המתכת הכחולה והחלודה בגינה שלידם חולק האוכל. כבר יותר מעשר שנים לא דיברנו ולא התראינו. "אני זוכרת אותך", היא אמרה בזמן שהתחבקנו. אני לא יכולה

22

22.7.2022 ˆ ידיעות תל אביב, רמת גן