תל אביב 29.10.21

"בלי הטיפול התרופתי אני לא יכולה לתפקד כמו כל אדם. כל טיפול עולה שקלים ואני 3,000 צריכה לעבור אותו לפחות פעמיים בחודש ואין לי כסף לזה"

"את הקשיים שלי אני מנסה להעלים עם הרבה ורוד ונצנצים". גרוס השבוע צילום: | ריאן

/ ל י עד ו רבר / חולפים מדי יום תושבי פלורנטין על פני הדוכן הפרוביזורי שלה בהרצל )27 פינת פלורנטין. הציירת ליה גרוס ( מוכרת בו ציורים של פיות מעולמות הפ פ נטזיה. היא זקוקה לכסף כדי לממן תרופות יקרות למחלת הפרקים ממנה היא סובלת כבר שנים רבות. צבעי הוורוד והנצנצים על גופה ועל הקנבסים אולי עוזרים לה לאזן את סיפור חייה המורכב והמפותל של מי שהפכה לדמות מוכרת בשכונה. היא נולדה ברומניה ואומצה כתינוקת על ידי אם ישראלית מרמת גן וגדלה ללא אחים ואחיות. ביסודי היא למדה בבית הספר הגפן ובהמשך עברה לתיכון חדש בתל אביב. בזכות כישרונה היא החלה ללמוד בתיכון לאומנויות מוזות ביפו. במקביל לכך החל מסלול רפואי לא פשוט פ � כחולה בדלקת מ 12 כאשר אובחנה בגיל רקים אידיופטית של גיל הנעורים. מדובר במחלה כרונית המשפיעה על מפרקים בכל הגוף. חייה השתנו מאז הגילוי. היא סובלת עד היום מכאבים שמקשים על התפקוד. "בלי הטיפול התרופתי (רמיקייד), אני לא יכולה לתפקד כמו כל אדם", היא מספרת שקלים 3,000 השבוע. "כל טיפול עולה ואני צריכה לעבור אותו לפחות פעמיים בחודש ואין לי כסף לזה". בנוסף לכך אמה נפטרה ממחלה קשה "הייתי ילדה כפוית טובה, 18 כשהייתה בת בקושי באתי לבקר אותה לקראת מותה כי הייתי בטוחה שהיא תצא מזה, הכחשתי שיש פה סכנת מוות אמיתית", היא מספרת. לאחר מות אמה היא קיבלה בירושה דירה קטנה בפלורנטין, אך בעקבות האובדן נכנ פ סה לדיכאון שנמשך כשנה והוביל בין היתר לשחרורה מהצבא. כדי להכהות את הכאב היא נעזרה בסמים קלים ובאלכוהול. "אחרי שאמא מתה הרגשתי שאני לא רוצה להר פ גיש בכלל. לא עיכלתי את זה שאני לבד בעולם וכל מה שעניין אותי זה לא להרגיש ולטשטש את הכאב עם סמים ואלכוהול. הסתובבתי עם אנשים לא כל כך טובים באותה תקופה. משהו בי הכחיש את העו פ בדה שאני מעכשיו ברשות עצמי לחלוטין והרגשתי שזה הדבר היחיד שמחזיק אותי בחיים", היא אומרת. ענן בספוט כשהייתה מספיק חזקה היא נסעה להודו ולמדה שם בין היתר צורפות, אומנות והד פ רכת יוגה. כששבה ארצה עבדה כמקעק פ עת (ויש לה גם הרבה קעקועים על גופה) וכמוכרת גלידה ופיצה, אך בגלל המחלה והכאבים התקשתה מאוד להחזיק בעבודות. הדירה שרשומה על שמה ובה היא מתגו פ ררת אמנם סייעה לה מאוד, אך היא זקוקה כאמור לאלפי שקלים מדי חודש למימון התרופות ובלית ברירה היא החליטה לפני כשנה שהיא יוצאת לרחוב כדי למכור את ציורי האקריליק שלה. לדוכן שלה היא קראה 'הענן הורוד'. הצבע ורוד מתחבר לחיים טובים ואת מספרת על אתגרים מאוד גדולים. "כשהכל שחור בפנים צריך קצת צבע מבחוץ. את הקשיים שלי אני מנסה להעלים עם הרבה ורוד ונצנצים. אנשים שמכירים אותי ורואים אותי כמה שיותר צבעונית

מאות אנשים חולפים מדי יום על פני דוכן הציורים שלה בהרצל פינת פלורנטין ורק מעטים יודעים את הסיפור האמיתי והמטלטל של האמנית ליה גרוס ‰ המכה שספגה אחרי מות אמה המאמצת, התרופות היקרות למחלת הפרקים והמטרה: "לעזור לילדים עם בעיות של אלימות" הפנתרה הורודה מפלורנטין

נשמע מפחיד. "נכון, אבל אני לא מפחדת. אני ישר מת פ קשרת למשטרה כשאני מרגישה במצו פ קה". יש אנשים שמקבצים נדבות בשביל לש פ רוד אבל גרוס מאמינה תמיד בלתת משהו בתמורה. בעתיד, היא רוצה גם לעשות תערוכה שתציג בציורים את סיפור החיים המורכב שלה. "בתערוכה שתהיה לי אציג את כל הציורים שלי מילדות ועד עכשיו. יהיו בה גם את הציורים הקודרים ביותר וגם את הציורים האופטימיים שלי. על התערוכה אני עובדת כבר כמה שנים, שו פ מרת את היצירות שלי במטרה שיום אחד יוצגו כולן יחד באולם מרשים ומכובד". למה סימנת את התערוכה כיעד חשוב? "כך אנשים יבינו מה הרגשתי ולאן בר פ חתי בראש כשהיה לי קשה. דרך התערוכה יידעו מה עבר עלי ואולי ארגיש פחות בדידות ויותר הבנה מצד החברה". מה היית רוצה שיבינו למשל? "אני רוצה שיפסיקו לחשוש שהכסף הולך לסמים, כי זה לא הסיפור", היא מדגישה. "אני באמת לבד בעולם וצרי פ כה לממן לעצמי תרופות באלפי שקלים. אני לא מסכנה, אבל אני זקוקה לעזרה. זה יכול לקרות לכל אחד. כשאוכל לממן את התרופות אוכל גם להתחיל להגשים את החלומות שלי ולטפל באנשים אחרים שזקוקים לעזרה ולסיוע".

אומרים לי 'ככה אנחנו יודעים שאת מח פ לימה'". ולמה בחרת דווקא בפינת הרחובות של הרצל ופלורנטין? "הייתי הולכת לירידים שונים למכור את הציורים שלי, וכשהייתי חוזרת הביתה ועו פ ברת בפינה הזו ראיתי בחור שיושב שם ומ פ קבל כסף מהעוברים והשבים. אמרתי לע פ צמי שזהו ספוט נחמד למכור את הציורים". חלום וקליניקה את הציורים היא מוכרת ללא תמחור מראש. "מה שבן אדם יכול לתת, גם אם זה עשרה שקלים, זה מבורך והוא יקבל ציור", היא אומרת. "מבחינתי אני מעדיפה רק שיביאו לי ולו המעט ביותר מאשר שלא יביאו לי בכלל". מאז שהחליטה להתמקם בפינה הזו היא יושבת בה יום יום בין ארבע לחמש שעות ומצליחה להרוויח בממוצע "יש הומלס שלפעמים יושב לידי, מקלל אותי ובועט לי בציורים. פעם אחת הוא שפך על הציורים שלי גם וודקה. אבל אני לא מפחדת וישר מתקשרת למשטרה"

שקלים. "אבל ישנם ימים 300- ל 100 בין שאני בקושי מצליחה להרוויח כסף", גרוס מסייגת. לא היית רוצה לעבוד בעבודה יותר נוחה? "כרגע מפאת מצבי הנפשי והפיזי אני לא יכולה לעבוד בכלום וכל מה שנותר לי זה הציור. אבל השאיפה שלי היא לחזור לקע פ קע בסטודיו, ללמוד במכללת רידמן 'ליווי וטיפול הוליסטי לילדים' ולפתוח קליניקה. אני רוצה לעזור לילדים עם בעיות אלימות להשתקם, אני מחכה שכל עניין הציורים יחזור להיות תחביב ולא פרנסה עיקרית". הרחוב יכול להיות מקום מאוד מאיים. איזה תגובות את מקבלת? "בגדול אנשים מפרגנים, מבינים את המצב ועוזרים לי. ליד הציורים יש שלט שמסביר את המצב שלי, שלא יחשבו שאני הומלסית או נרקומנית, כי אני לא. הכל הולך לתרופות. הסיטואציה ברחוב מזכירה לי את השיר של נעמי שמר 'אנשים טובים באמצע הדרך'. אני נתקלת בהמון טוב מה פ רחוב. לעיתים קונים לי אוכל ושתייה. פעם אחת היה אדם שאמר לי 'אני מכיר אותך מהמסיבות מה את משחקת אותה מסכנה' ואז חזר אחרי שעתיים ואמר 'אני מתנצל שקל'. יש הומלס 200 ששפטתי, הנה קחי שלפעמים יושב לידי, מקלל אותי ובועט לי בציורים. פעם אחת הוא שפך על הציורים שלי גם וודקה".

24

29.10.2021 ˆ ידיעות תל אביב, רמת גן