תל אביב 30.7.21

תרבות

/ ליעד ורבר

המזגן בחדר הזה היה חזק. במרכז החדר ניצב שולחן עץ ענק ומרשים שבו הכל התנהל, גם הפגישות שלנו וגם בכלל, הפגישות החשו ־ בות של הקריירה שלו. הייתי באה והוא היה מוזג לעצמו וויסקי ולי ג'ין וטוניק. היינו משתכרים קלות אך עדיין תמיד הוא שמר על מיקוד וחריצות בצורה בלתי רגילה". היית מאוד משמעותית בתקופה האח ־ רונה של חייו. "כן. יש לי המון רגשות אשמה על דב ־ רים שלא הספקנו לעשות יחד. לא ריח ־ מתי עליו למרות המחלה. גם בתקופה הזו התווכחנו הרבה ואפילו הייתי מתעצבנת ממש עד שהייתי מזכירה לעצמי שזה לא הספר שלי. אני מגדירה את עצמי כ'חברה היחידה האחרונה ישנה שלו' כי בשנה האחרונה בקורונה הגענו לקרבה שאף פעם לא הייתה בינינו. אפילו ניסיתי לגרום לו לעשות מדיטציות כמוני כדי שיירגע קצת מכל החרדות. הוא ניסה, אבל כמובן שלא הייתה לו סבלנות. הייתי נורא פתוחה איתו ויכולתי להגיד לו הכל". יש רגע מיוחד מהשנה וחצי האחרונות שנצרב בך? "עמרי היה מתבלבל כל פעם אם לקח כדור או לא לקח כדור, ועד שהוא לא היה בטוח שלקח לא היינו יכולים להמשיך לעבוד. הצעתי לו שכשהוא לוקח כדור אז שירים את כוס המים ויגיד בליתי במקום בלעתי (זה לקוח מסצנה מתוך 'משרתם של שני אדו ־ נים'). הוא באמת התחיל לעשות את זה. היינו מצחקקים וממשיכים לעבוד בידיעה מלאה שלקח את הכדור". לאיזה עמרי את תתגעגעי? "אני אתגעגע לאינטימיות שלנו. לדיבור הגלוי, לחברות המשונה ביננו ולכך שיכו ־ לתי לסמוך עליו. לקראת מותו הוא התחיל לקרוא לי נשמה. זה היה סגנון שממש לא התאים לו, אבל אהבתי את זה, באמת נוצרה ביננו חברות אחרת". מה למדת עליו שלא ידעת לפני שהתחל ־ תם לעבוד יחד? "גיליתי את חוסר הביטחון והפגיעות. אלד דברים שקודם לא נחשפתי אליהם. בקריירה שלו הוא תמיד היה בעל שליטה והנה פתאום פה, חשוף למחלה, עמרי הרגיש חסר אונים. כל הצד הרך הזה אצלו היה לי חדש". ביום שני הוצב ארונו של עמרי ניצן בתיאטרון הקאמרי. רבים הגיעו לטקס האשכבה שנערך לו שם וגם ללוויה בק ־ ריית שאול. בין המלווים הייתה גם מיכל לוין, שהייתה העוזרת האישית של עמרי : "עמרי היה 2012- ל 2007 ניצן בהבימה בין סגפן, היה לי כמו אבא. תמיד איתי ובמיוחד ברגעים הקשים. הוא היה מכור לבימוי וראה את הבמה יותר מאשר ראה את המשפחה שלו. התאטרון היה החיים שלו. בנסיעות שלו לחו"ל הוא התעניין רק בהצגות ובמ ־ חזות שביים או שיראה. המזוודות שלו היו מלאות בדפי מחזות. הוא היה רגיש, מקסים וחכם והוא יחסר לי מאוד". טון: "לאורך כל הלוויה נשמעו הספדים ואני הצלחתי לחשוב רק על כמה החיים מוזרים ולא הוגנים. הבמאי משה קפטן אמר שקודם הוא העריץ את עמרי ואז הפך לחבר קרוב. אני חושבת שזה ככה אצל רבים. הכירו אותו כעמרי המנהל ובסוף הם זוכרים אותו כאיש רך וחבר".

ביום חמישי שעבר, יומיים לפני מותו ממחלת הסרטן, יצא לאור "סיפורי התא ־ טרון שלי", ספרו האוטוביוגרפי של הב ־ מאי עמרי ניצן. באפילוג הסוגר את הספר (הוצאת כנרת, זמורה, דביר) כתב עמרי :"2020 ניצן ז"ל את הפרק "ראש השנה "...דיכאון הוא הדבר הכי הגיוני מעצם הבנת עובדת קצם של החיים. לחיות ללא ציפיות וללא אכזבות. האהבה לבני אדם אחרים מקרבת אותנו לעצמנו. "המשימה – לחיות. אולי החיים – הם היצירה. זה המצב. יריקת דם. די סמיך. הסוף? עוד חודשים או עוד שנים. מה זה משנה? תפס אותי עשור מוקדם מדי...". "אני שמחה שהוא הספיק להחזיק את הספר ביד", אומרת רותי טון, שהייתה במשך שנים רבות העוזרת האישית של הב ־ מאי ניצן ומי שעזרה לו גם בתהליך כתי ־ בת הספר. "הוצאת הספרים שלחה לו אותו לבית החולים כי ידעו שהוא מאוד חולה". בין החרדות , כשניצן 1985- הם נפגשו לראשונה ב התמנה לתפקיד המנהל האומנותי של תאטרון הבימה, תפקיד אותו מילא עד ), עובדת כיום בתאטרון 70( . טון 1990 באר שבע כיועצת קשרי חוץ וגם סוכ ־ נת אומנים, והיא זוכרת מהימים ההם את האינטנסיביות ואת התשוקה הגדולה שלו לתאטרון שאף פעם לא נרגעה. "לא היינו חברים טובים אז, אבל היינו צוות עבודה טוב שעבד יחד במשך חמש שנים". עולם התאטרון הישראלי הוא עולם קטן. ניצן וטון נפגשו בכל מיני צמתים, אבל החיים משכו כל אחד מהם לכיוון אחר. ניצן היה המנהל האומנותי של הקאמרי ושל תיאטרון חיפה וטון התרכזה בקריירה שלה. לפני שנה וחצי התקשר אליה. הציע לה לחזור להיות עוזרת אישית שלו, אבל הפעם לא בתאטרון אלא חלק מתהליך כתיבת הספר. "הוא שאל אם אני מוכנה ללוות אותו", היא אומרת השבוע. "האמת היא שלא הבנתי למה הוא בחר בי. אולי זה בגלל שבעבודה שלנו יחד בתאטרון לא פחדתי להתווכח איתו ולהביע את דעתי. גם עכשיו התווכחנו המון. על הכל. על תמונת הכריכה של הספר, על ניסוחים. אף פעם לא הסתרתי ממנו את דעתי". העבודה על הספר לא הייתה פשוטה. שעון החול של המחלה תקתק. גם הקורונה שיב ־ שה לא מעט. אבל הם דבקו במשימה, במסע המשותף שאליו יצאו יחד, ועבדו בשקדנות על כל הטקסטים אותם שלח ניצן לעורכת הספר עלמה כהן־ורדי. זה ספר זיכרונות שבו סיפורים קצרים, חתיכות פאזל שהבמאי ניצן ביים על הד ־ פים, כדי שירכיבו בסוף תמונה שלמה יותר של מי שהיה ואיך שהיה רוצה שיזכרו אותו. הוא כתב על תל אביב שבה נולד, על ילדו ־ תו ביד אליהו, על החיים בצל אביו הסופר שלמה ניצן, על הלימודים במגמה לבימוי בלונדון וגם על עבודת הבמאי והמנהל בתאטראות ישראל. "שייקספיר היה אצל עמרי נושא חשוב",

צילום: טל שחר | עמרי ניצן ז"ל

"הסוף תפס אותי עשור מוקדם מדי" לפני שנה וחצי התקשר הבמאי עמרי ניצן אל רותי טון, מי שהייתה שנה והציע לה ללוותאותו 30 העוזרתשלו בתיאטרון הבימה לפני בכתיבתספרו הביוגרפי ‰ יומיים לפני שנפטר ממחלה יצאהספר לאור ‰ "היינו משתכריםקלות ואחרי כן עובדים בשקדנות ובחריצות. אתגעגעאליו מאוד", מספרתטון ‰ פרידהמבמאי ענק וחבר

ראל הקטנה היה קשה. עמרי התאמץ מאוד. מנהלים אומנותיים לא תמיד ששו שיביים שייקספיר. היו אומרים לו שבפריפריה לא רוצים לראות את זה, אבל הוא התעקש". הוא התעקש גם על מחזות של ברכט ועל כמה אופרות, על ארתור מילר, הנריק איב ־ סן וגם על יהושע סובול ועדנה מזי"א. איך הוא בחר את המחזות שהוא רצה לעבוד עליהם? "כל המחזות תאמו את החזון הקלאסי של עמרי שבא מהלימודים מלונדון. למרות שהוא גם היה מאוד ישראלי ודאג לעסוק בנושאים פוליטיים, חלקם אפילו גרמו לסערות כמו שיתוף הפעולה שעשה בז ־ מנו עם תיאטרון אל-חכוואתי, התיאטרון הלאומי הפלסיני". ממעריצים לחברים איך נראו הפגישות שלכם על הספר? "חלק מהפגישות היו בבית הקפה נחמה וחצי, חלק בביתו הקסום ברחוב מלצ"ט. היה לו חדר עבודה גדול וספה שאפשר לנוח בה. תמיד היה לו חם כשכולם קפאו מקור, אז

צילום: אלבום פרטי

"אף פעם לא הסתרתי ממנו את דעתי". טון

מספרת טון את מה שידוע ונאמר על ניצן כל כך הרבה פעמים בעבר. שייקספיר היה התנ"ך שלו. כמעט אין מחזה שלו שניצן לא ביים בהבימה, בקאמרי, בחיפה. "אנ ־ גליה, ואירופה בכלל, היו במרכז העניין שלו. הוא היה איש העולם הגדול והניסיון שלו להכניס את התרבות האירופית ליש ־

28

30.7.2021 ˆ ידיעות תל אביב, רמת גן