תל אביב 31.12.21

עדת ראייה // נעמי רייכמן / neomi-ra@yedtik.co.il

בבוקר. 10:15 יום שישי שעבר. בחוץ שאריות גשם מסופת כרמל משח ־ קות עם קרני השמש שמתחילה להאיר והרחובות הפנימיים הקטנים בשכונת התקווה כמעט ריקים. "מה יש לך בבית דני?", מתעניין נהג המונית. "הולכת לר ־ קוד ריקודי עם?". עוד לא הספקתי לענות כשהנהג התבלבל לגמרי וכיבה את הווייז. "אני לא יודע איך להגיע לבית דני", הוא הודה ועצר את המונית באמצע הרחוב חוסם אותו לגמרי לתנועה. "הלו", מכונית קטנה כחולה נעצרה לי ־ דנו והאיש שמאחורי ההגה היה קצר רוח, אבל מחייך. "תפתח את החלון האחורי", הוא מבקש מהנהג "שלי" וזה המום מציית. אני צוחקת על זה שהוא קלט אותי במושב האחורי. זה כמו סצנה מסרט ואיך לא תהיה סצנה אם מאחורי ההגה במכונית שלידנו יושב בני זאדה, קולנוען, פנתר שחור ומי שיודע ללכוד סיפורים. "מה העניינים?", 200 הוא מחייך אליי. "סעו אחריי. אנחנו מטרים מבית דני". נהג המונית עדיין לא נרגע ולא הבין. "איתו את הולכת לרקוד ריקודי עם?". צח ־ המטרים שהפרידו ביננו 200 קתי שוב וב־ לבית דני סיפרתי לו מהר שקבענו פגישה, זאדה ואני, לקראת ערב מיוחד שיתקיים בינואר 11 לכבודו בבית דני (יום שלישי, , הציבור מוזמן) - הקרנה 19:00 , 2022 מחודשת של סרטו המוכר ביותר "חמארה .1998 - מקום ליד החיים" שביים וצילם ב־ × × × שנים אנחנו חברים הרבה בפייסבוק. אין לי מושג מתי ואיך זה קרה. מי גילה את מי. יש לי השערה שזה קרה בתקופה שבה נסעתי הרבה במוניות ותי ־ עדתי את כל השיחות שהיו לי עם הנהגים. אולי אפילו נסעתי איתו וככה התחברנו. האמת שזה לא משנה. זאדה כבר לא נהג במונית. במהלך הקורונה הבין שהוא חייב למכור אותה והיום הוא נהג בחברת הסעות וגם עושה שליחויות על קטנועים. "יש לי ו � , שנ 67 משפחה לפרנס", אומר זאדה בן ה ־ לד בשכונת התקווה וחי בה כמעט את כל חייו עד שיצא "לגלות" לפני כמה שנים ועבר ליד אליהו השכנה יחד עם אשתו אריאלה שגם היא נולדה וגדלה בתקווה. "יש לי יחס אמביוולנטי לשכונת התק ־ ווה", הוא אומר. "מצד אחד אני אוהב אותה מאוד, מצד שני גם שונא. הרבה פעמים אריאלה ואני באים לפה. הולכים ברגל בסמטאות, הולכים לראות את הבית שהיא גדלה בו, אחרי זה את הבית של המשפחה שלי ברחוב וילון. נכנסים לאכול שיפודים באחת המסעדות כאן וגם עושים קניות. אוהבים את הטיולים הקטנים האלה, אבל גם קשה לי בתקווה. הכל צפוף, הרבה קונ ־ פליקטים וחיכוכים. לפעמים זה חונק". × × × ההקרנה של "חמארה" גורמת לו אושר. מציתה מחדש את הגחלים שבלב שתמיד לוחשות. לחשו אש גם בש ־

העולם על פי בני תיעד איש הקולנוע והאקטיביסט בני 1998־ ב זאדה את האנשים של חמארה אחת בשכונת זאדה היה ‰ התקווה שהממסד הלבן דחק לשוליים בטוח שהוא מצלם סרט דוקו נבואי על סופה של בשבוע הבא יוקרן "חמארה - ‰ השכונה שלו מקום ליד החיים" בהקרנה מיוחדת בבית דני וזאדה, אחרי שנים קשות של מאבקים קיומיים, מתרגש: "טעיתי. השכונה לא נעלמה והמאבק להשמעת הקול המזרחי המושתק עדיין נחוץ. אני רוצה לעבוד עם הנוער והצעירים כאן כדי שיצלמו את המשך הסיפור של התקווה" "2 ויש גם כבר דיבור על "חמארה ‰

זוכר מה היא אמרה לי", מספר זאדה. "'יש בסרט הזה הרבה 'פנינים מפוזרות', היא אמרה אבל ראתה פוטנציאל והציעה לי להגיש תסריט לסרט דוקומנטרי". זאדה לא ידע עדיין על מה יהיה הסרט שלו אבל החליט שיהיה סרט. הרעיון של תיעוד מה קורה באחת מהחמארות בשכונת התק ־ ווה הגיע במקרה. "ערב אחד שמעתי שיר ביוונית", הוא מספר. "הייתה שם שורה שה ־ תרגום שלה הוא 'הערב יורד והגיעה שעתי'. המילים נגעו בי והעלו את הרעיון של החמארה. אני בעצמי לא ממש הסתובבתי בחמארות ובקלובים של משחקי קלפים כי לפעמים הייתה שם אווירה עבריינית שלא אהבתי. כשהחלטתי ללכת על תיעוד חמא ־ רה פגשתי את גזר. הייתה לו חמארה בר ־ חוב התקווה. נצמדתי אליו בחמארה, בשוק, בבית, פגשתי דרכו את האנשים שאחרי כן יהיו במרכז 'חמארה'. בעצם 'חמארה' מבוסס ברובו על נקודת המבט של גזר. איש בשנות לחייו, אין לו משפחה. 70 או כמעט 60 ה- הוא לא איש בריא ויש לו חמארה. גזר אמור לעבור לדיור מוגן לקשיש ולעזוב את החדר הקטן שהוא גר בו בתקווה. לגזר יש את כל הסיבות להיות ממורמר, אבל בכל זאת הוא מדבר בהומור וחן". גזר מכיר לזאדה את אזולאי, שגם לו יש חמארה בשכונה. אזולאי היה פעם איש חזק מאוד. כשהסרט צולם אזולאי היה כבר

שבר כלי. איש מצומק עם תווי פנים אצי ־ ליים ועמוקים שחריצים מעמיקים בעורם והוא לא יכול לעצור את הדמעות כשהוא מספר איך בנו נהרג בתאונת דרכים ואיך כל עולמו התפורר מאז. אלה רגעים של חסד מופלא, רך וסודק. גם התיעוד של ג'וג'ו, מין גבר "ליצן", אהוב וטוב לב שמ ־ תלבש באופן מוגזם, מקושט בשרשראות משוגעות שאוהב את חייו ואוהב את ביתו למרות שמדובר בכוך זעיר ומדכא. ויש את ששון ועוד כמה דמויות שפקדו את החמארה של גזר. "אף אחד מהם כבר לא בחיים", זאדה אומר. "החמארה של גזר החליפה מאז המון בעלים". אתה זוכר את הצילומים? "ברור. הייתי מגיע כל פעם שעתיים לפני הצילום עם כל הציוד והמצלמות כי ידעתי שהם מתרגשים מהצלמות ורציתי שהם ירגישו טבעי. רציתי תיעוד אמיתי. היה לי עיקרון שעליו הקפדתי. לצלם בגו ־ בה העיניים. לא במבט חיצוני ולא במבט מעל. אני חלק מהם. אני הם, לא מישהו מב ־ חוץ. ואהבתי אותם ממש. הצילום לא מעל האנשים אלא איתם ועליהם באותו גובה. רציתי להראות את המציאות ולא להתערב יותר מדי. קוראים לזה 'קולנוע רחוב'". × × ×

לוש שנות הכפור האחרונות שבהן נאלץ לטפל בכמה בעיות בריאותיות קריטיות של בני משפחה וגם להילחם כדי לא לק ־ רוס כלכלית. "הייתי בדיכאון", הוא אומר. "אבל עכשיו דברים נראים אחרת". וכשהוא אומר אחרת הוא מתכוון לפיצ'ר חדש שהוא בשלבי הסיום של התסריט שלו "הוא חברתי ופוליטי". גם "חמארה" היה ועודנו קודם כל מסמך חברתי ופוליטי. "אבל לא רק", זאדה מבהיר. "זה היה סרט שסיפר את סיפור שכונת התקווה דרך כמה אנשים, אנשים שנתקעו, אנשים שלא יכולים לעשות כלום כדי לשנות את המצב שלהם. אנשים שאפי ־ לו לא יכולים לחצות את הוואדי, להמשיך, או להתחיל משהו אחר במקום חדש". "חמארה" הופק וצולם בזכות הבמאית אורנה בן דור והקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה. היא ראתה את סרט הביכורים שלו "מלח הארץ" על אליהו חדד שהגיע לשטח הפקר בכפר שלם ובנה מתחם שלם שהיו בו חווה ובית קולנוע והרבה אקשן והתרסה כלפי ישראל הראשונה. במשך שנה זאדה צילם ותיעד את חדד עד שיצא הסרט הזה ובדרך כמעט פלאית עשה את דרכו לכל מיני במות, ביניהן גם לבמה של משרד הרווחה שביקש לקדם אז "סרטים חברתיים". ככה התגלגל הסרט הזה והגיע עד לבמאית אורנה בן דור. "עד היום אני

28

31.12.2021 ˆ ידיעות תל אביב, רמת גן