תל אביב 5.11.21

איזה תגובות אתה מקבל בדרך כלל? "יש לי שיר שקוראים לו 'חלש' שאותו הקראתי לראשונה באירוע ספוקן וורד. זהו טקסט של שבע דקות שנראה ששינה לאנשים את החיים. פונים אליי ואומרים לי שעזרתי להם לצאת מדיכאון, אנשים מחבקים אותי ברחוב ויש כאלו שבכו מולי. אני יודע שיש לי את היכולת לגעת באנשים דרך השירים והתגובות שאני מקבל הם בהתאם – אהבה או שנאה. לשנאה אני לא מתייחס. אנשים אומרים לי שגם הם לא אוהבים את עצמם ונגעלים מעצמם. זה נותן לי כוח להמשיך לצעוק את הדברים החוצה ולגרום לכל הסובלים לחוש זעם משותף".

לאיזה קהל אתה מכוון? "החלום שלי הוא שיהיה לי כי 16 – 14 קהל מלא בגילאי זה הגיל בו אני שמעתי מוזיקה והיא חירפנה אותי, נכנסה לי לעורקים ונטמעה בי. למרות שכל מי ששומע את השירים יכול למצוא את עצמו בתוכם. כרגע הקהל שלי הוא תל אביבי בלבד: אנשים מהסצנה ומכרים מחיי הלילה, אבל אני רוצה להגיע דווקא לילדים מהפריפריה. שיבינו שכל רגש שהם מביאים הוא לגיטימי ושכל ילד יכול להיות גאה בעצמו ולאהוב את עצמו גם אם הוא לא קונצנזוס, גם אם הוא מוזר ושונה".

היית מגדיר את הכתיבה שלך כפרובוקטיבית? "כן, אני מנסה לזעזע ולגרום לאנשים להרגיש. אבל הכתיבה שלי לא יותר פרובוקטיבית מאשר כשמרגי, למשל, מצטלם בלי חולצה. אני פשוט כותב דברים אינטימיים, מחשבות כנות וקשות. רוב האנשים מזדעזעים לשמוע את זה ומפה נולדת הפרובוקציה, לא כי אני עושה בכוונה. בקליפ של השיר 'ילד לבן, שמן ועשיר' מודה שעשיתי נטו פרובוקציה עם העירום שלי".

מרגע שפרצת שמת דגש בעיקר על המראה החיצוני, גם בשיר "ילד לבן, שמן ועשיר" וגם באלבום הזה. "לפני חמש שנים השתתפתי בסרט דוקומנטרי 'אל תקרא לי חמוד'. הייתי אחרי כמה שנים של בדידות והצקות ובאמת מחיתי על היחס של ילדים לילדים שונים. גם היום אני מוחה על כך, אבל בצורה שונה. באלבום הזה אני מנסה להראות איך אני מצליח לאהוב את עצמי. מאז גם הגוף שלי השתנה וגם הקול שלי, מן הסתם אני כבר לא ילד אלא אדם בוגר. למרות שחלק מהשירים , הם יוצאים רק 15 שכתבתי, נכתבו בגיל עכשיו. אבל זה לאו דווקא איך שאני מרגיש היום. האלבום הוא לא 'יומנו של ילד שמן' אבל הוא כן 'איך אדם יכול לאהוב את עצמו למרות שיש לו שנאה עצמית'".

תע ו ד ת ז ה ו ת

עובד בפיצה בבקרים, בלילה עושה מוזיקה שנים בבית החולים 18 שי (טרא) ליטמן נולד לפני .1 פוריה ליד טבריה. כי התבונן 13 את המילה טרא הוסיף לשם שלו בגיל .2 - והחליט שהיפוך האותיות מתאר אותו ART במילה בתור אומן. בילדותו למד בבית הספר בקיבוץ אשדות יעקב. .3 הוריו התגרשו כשהיה בן שלוש. אמו חיה בצפון. .4 יש לו שתי אחיות גדולות ממנו. אחת מתגוררת .5 ברמת גן והשנייה במצפה רמון. עבר להתגורר עם אביו בכפר שלם 12 כשהיה בן .6 ומאז הוא בעיר. את שנות התיכון למד בבית הספר לאומנויות ובבית .7 הספר הדמוקרטי ביפו. ציור הגרפיטי שהכי זוכרים לו נקרא "המזרק" ועליו .8 הכיתוב: בוטוקוס. הקריירה המוזיקלית שלו החלה בכניסה לשוק .9 הכרמל עם בידורית קריוקי ושירי ראפ בועטים. מאז הספיק להופיע על לא מעט במות וגם זכה .10 להיכלל ברשימת המשפיעים של עיתון 2018- ב "כלכליסט". לפני שנה עזב את דירתו של אביו בכפר שלם ועבר .11 לגור עם שותף ברחוב אלנבי. היום הוא מתגורר לבדו בשכונת שפירא, עובד ב"פיצה לילה" בלוינסקי ובשאר הזמן עושה מוזיקה. "חשוב" הוא אלבום המוזיקה הראשון שלו שייצא .12 לאור בשבועות הבאים.

"אין לי אלוהים אין לי במי להאמין". שי (טרא) ליטמן

אתה שר הרבה על שימוש בסמים. "הייתי ילד רחוב חמוד שהיה חשוף להמון סיטואציות ואנשים. כן, בתל אביב עושים סמים במסיבות והופעות אבל בגלל שאבא שלי עבר גמילה מסמים ואלכוהול יש לי קונפליקט גדול אם להיות בסביבה הזו. מגיל צעיר אבא אמר: 'יש לך גנים של נרקומן, תיזהר, אתה יכול להידרדר מהר'. נחשפתי לסמים מגיל צעיר ואני לא אומר שסמים זה מגניב. אני פשוט מספר, מה ראיתי ומה חוויתי. אני לא מבקש לגליזציה וגם לא רוצה להגיד 'סמים זה רע'. דעתי חלוקה בנושא ואני תמיד נזכר בחברתי הטובה שנפטרה מאובר דוז או מחברים שלי שיכולים להיות אומנים גדולים, אבל הם עסוקים במסיבות וסמים. ראיתי גם המון גברים בוגרים שעושים קוק עם קטינות בפינות בעיר – זה מגעיל אותי".

אי אפשר ללכת איתך ברחוב. כל הזמן עוצרים ללחוץ לך יד או להגיד לך משהו. "הנפש, השיח שלי והחברתיות שלי עם אנשים גורמת לכולם להיות חלק ממי שאני. יש לי חברים מבוגרים וצעירים ממני כאחד. יש לי חברים טובים מהמוסיקה, אסף אמדורסקי ואשתו הדר ג'וזפין, עטר מיינר, יונתן דסקל (שמנגן עם שלמה ארצי וברי סחרוף) ועוד הרבה".

איזה סוג של אומן אתה? "אני אומן שתמיד ידע שהוא אמן ושעושה אומנות כל פעם בפלטפורמה אחרת בין אם זה צילום, ציור, מוזיקה ועוד. גם ברגעים ששנאתי לחיות האומנות החזיקה אותי. אחרי ששנים ביסודי סבלתי מהצקות קשות, בכיתה ד' שלחו אותי למוסד לילדים אלימים. זה היה נורא, ממש סבלתי. מה שהחזיק אותי בחיים היה הציור. במקום ללכת לבית הספר הייתי מסתובב בתל אביב ורואה אומני גרפיטי. היה לי ברור שזה מה שאני הולך כבר הצגתי בתערוכה בבית רומנו, סבא 12 לעשות. כשהייתי בן שלי שהיה צייר ביקר אותי כאומן ולא כנכד ואמר לי 'אתה לא מקורי, אתה חוזר על עצמך בציורים'. אומנם זו הייתה ביקורת לא נעימה אבל מצד שני זה גם חלק מלהיות אומן. מעולם לא רשמו אותי לחוגים ובצפון הייתי מוכר את הציורים שלי מדלת לדלת. בתל אביב הייתי יושב על המדרכה ומוכר. מהכסף שהרווחתי קניתי עוד טושים. אף אחד לא דחף אותי. זה לא שאני איזה 'ילד נועה קירל' שרשמו אותו לחוג סלבס. הכל בא מהדחף הפנימי והידיעה שהאומנות מצילה אותי".

27

ידיעות תל אביב, רמת גן ˆ 5.11.2021