תל אביב רמת גן 02.05.25

נוסטלגיה כחול לבן

אלי ויעקב דבח. ממזוזות לדיסקיות צילומים: מיטל כץ, | יגאל ברקת

צביקל. סיפולוקס צילום פרטי | וסיר פלא

חייו לשימור טעם הבית. אבל לא רק המתכונים עניינו אותו, אלא גם הכלים, המכשירים, הרהיטים, הספרים, ובעיקר הסיפורים. במשך עשרות שנים אסף פריטים מתמ עשיות ישראליות שנכחדו, מותגים שנעלמו, כלי מטבח שלא מיוצרים עוד, והוא מציג אותם באהבה לקהל, כשהכל פרוש בשני מטבחים אותנטיים שהציל מבתים טרם הושמדו, האחד משנות . המטבחים 70 והשני משנות ה- 50 ה מאובזרים מרמת התנור ועד הכפית, הכל בהתאם לתקופה. באוסף המגוון של צביקל יש שלל פרימ טים, שכולם על טהרת תוצרת הארץ: ניתן למצוא בו את סיר הפלא, מסחטת הדרים ידנית מראשית ימי המדינה, סימ פולוקס, ספרי מתכונים, מטבחים ישמ נים שפורקו ועוד שלל כלי מטבח מסוף . כל פריט 80 ועד שנות ה־ 40 שנות ה־ בצריף אינו רק מוצג אלא עדות חיה לתעשייה מקומית פורחת שאינה עוד. האירוח בצריף כולל סיפורים משעמ שעים, הדגמות וטעימות של מאכלים שהיו חלק בלתי נפרד מהישראליות המוקדמת, עם הכלים, הסירים והריח המקורי. והכל סביב שולחן היישר 'מהמ בית של סבתא'. מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, משלב צביקל גם שיח על בישול בימי חירום כזיכרון קיבוצי של חיים תחת איום – מהתקופה שבה הוקמה המדינה ועד ימינו. "זו לא רק נוסטלגיה", הוא אומר, "זו דרך לספר את הסיפור הישראלי האמימ תי, זה שבושל על פתיליה והוגש בלב חם".

מסמלי המדינה לסמלי החטופים

הישן של דרום בלב אזור התעשייה תל אביב, בתוך בית יציקה צנוע שחלקו מתחת לאדמה, ממשיכים האחים יעקב ) דבח לעבוד כמו פעם. 75 ) ואלי ( 85( המפעל הקטן, הנושא את השם "האחים דבח", שורד כבר עשרות שנים וממשיך לייצר בעבודת יד מזכרות וחפצי יודאיקה – חמסות, חנוכיות, מזוזות וסמלי מדינה. המצב בבית של ההורים לא היה 15 "בגיל טוב, אז הוציאו אותי מבית הספר ואמרו לי, 'לך לעבוד'. עבדתי עבור לירה ליום כמלחים בעסק של מחשבונים מכניים. היה שם לקוח, יוסף, שבבעלותו היה בית מלאמ כה קטן והוא ביקש ממני פה ושם עבודות הלחמה קטנות, עד שיום אחד אמר לי, 'בוא לעבוד אצלי, אשלם לך שלוש וחצי לירות ליום'. בשבילי זה היה אז המון כסף". כדי להתפרנס חזר דבח אחרי הצבא לעבוד אצל יוסף. "היום תביא לפה ילד ותגיד לו לעבוד, הוא יגיד לך, 'מה, אני חמור?', אבל אז לא היו אפשרויות וגם לא היה מי שיקמ דם אותי, אז נשארתי לעבוד פה עד היום". יוסף החליט לסגור את העסק 1972 ב ולהפוך לסוכן שמשווק את המוצרים. הוא נתן ליעקב את המקום, ברחוב רבנו חננאל, וסייע לו בגיוס פועלים שכירים, בתמורה להבטחה שיעקב ימכור את המומ צרים שייצר רק לו. "לא עשינו חוזה, לא ניירות, הכל בכבוד של הפה", משתף דבח. בהמשך הצטרף אליו אחיו אלי, ומאז ועד היום הם שותפים לעסק, ששרד מלחמות

וקורונה, והמשיך כנגד כל הסיכויים. פעם עבדו כאן בנחושת וברונזה, היום יוצקים ב"מזק", סגסוגת מתכות עמידה וזולה יותר. העסק הוותיק מתאים את עצמו לצו השעה ומרגיש מגויס: "מאז שפרצה מלחמת חרמ בות ברזל אנחנו מייצרים גם סמלי יחידות צבאיות, סמלים להנצחת החטופים, דיסמ קיות וסמלי המדינה", אומר יעקב. "זאת עבודת קודש בעבודת יד".

מ � כשהכבישים ית ביום העצמאות , לאו בדגלים ומן הפארקים יעלו ניחוחות של מנגלים, צריף מיוחד ברמת השרון יחזיר את הגלגל לאחור, אל הרגעים שמסמלים את המדינה הצעירה. עודד צביקל, יועץ קולינרי ותיק, אספן ואוהב אוכל ישראלי מושבע, הקדיש את עצמאות על פתיליה

2.5.2025 ˆ ידיעות תל אביב, רמת גן 16