תל אביב רמת גן 21.03.25

שלומי אבידר || תל אביבי

avidar@gmail.com

תל אביב

מיאמי

shutterstock צילום:

כדורגל, שיהיה עם הצבעים הנכונים, ודובי זעיר עם דגל ישראל, תזכורת רכה לשורשים שהולכים ומתרופפים. הבת שלי, מלכת הרילוקיישן, שבחרה את מיאמי על פני רוטשילד, מעדכנת שעות. 72 שהנכדים מונים את הימים. זה כל מה שיש לי – כדי להטעין את מצבר האהבה, להשלים חיבוקים שהת־ פספסו, להספיק ללטף, לנשק, לצחוק, לשחק. שעון החול מתחיל להישפך מה־ רגע שאנחת, וכל רגע מתוכנן – מהריצה המשותפת לקראתי בשדה התעופה ועד לנפנוף האחרון כשאכנס חזרה לשער היוצאים. ובלילה, כשהנכדים יירדמו מותשים מהסבאות האינטנסיבית, אשב עם הבת שלי על המרפסת, אספר לה כמה אני גאה באישה ובאם המדהימה שהיא, שגידלה ללא עזרה שלישיית נכדים מופלאים; ואולי, רק אולי, אזכיר לה שבשדרות רוטשילד פרחו השנה השקדיות מוקדם מהרגיל, ושגם בגן העצמאות יש מגל־ שות חדשות, ושלמרות השינויים הפולי־ טיים, תל אביב היא עדיין בועה של חיים טובים. ואספר לה שאני מוכן לסבול עוד עשרות טיסות ארוכות כאלה, עד שהגע־ גוע יתגבר גם אצלה, ותחליט שיש מקום אחד בעולם שבו הנכדים יכולים לקבל חיבוק מסבא, לא רק בסופי שבוע ארו־ כים, אלא בכל יום שמתחשק להם. ולי.

שלושה ימים זה נצח כשמתגעגעים, ורגע חולף כשמנסים להשלים שלוש שנים של אהבת סבא מרחוק. במטוס למיאמי אני בוהה בשעון, סופר את הדקות בקוצר רוח. לא שאני נהנה מהס־ פירה, אבל זה עדיף מלהתעצבן על הילד שבועט בגב המושב מאחוריי או על הסרט המטופש שבחרתי בטאבלט. אני לא מתרגש כמו ילד, אני פשוט רוצה לראות כבר את הנכדים שלי, אחרי המגיפה, אחרי המלח־ מה, אחרי שהצלחתי לקנות כרטיס טיסה בלי צורך למכור כליה. להיות סבא בתל אביב עם שלוחה משפ־ חתית אמריקאית זה קשוח. לא כי אני לא קליל. רק קשה לי להעביר את קופ"ח מכבי מתל אביב למיאמי. ניסיתי פעם להיכנס לרופא אמריקאי עם כרטיס מגנטי של מכבי. לא עבד. דין בן החמש בטח כבר שכח את השיר על הגמל שלימדתי אותו בזום. דניאל בן האר־ בע כנראה מדבר אנגלית שוטפת עם מבטא אמריקאי מושלם, ודוד בן השנתיים? סביר להניח שיפרוץ בבכי כשיראה אותי. בשבילו אני סתם איש זר שמופיע מדי פעם על המסך. דובי עם דגל ישראל אני שונא טיסות ארוכות. הגב תפוס, הרגליים נרדמות, והאוכל - נו, בואו לא נדבר על האוכל הזה. אבל מה לא עושים

געגועים מחוף לחוף

מיאמי, תל אביב ומה שביניהן שעות. זה כל מה שיש לי כדי להטעין את מצבר 72 האהבה לשלושת הנכדים שלי, ולהזכיר לבת שלי, שלמרות השינויים הפוליטיים, תל אביב היא עדיין בועה של חיים טובים

במזוודה הקטנה ארזתי משחק קלפים של רביעיות עם חיות התנ"ך, קלפי זי־ כרון עם תמונות שצילמתי בירושלים העתיקה וספר "מי אוהב את השבת", ויש גם חולצת הפועל תל אביב, כי אם כבר

בשביל הנכדים? בשבילם אני מוכן לס־ בול אפילו יותר מעשר שעות בתוך הקו־ פסה המעופפת הזאת. למרות שאחרי כל טיסה כזו אני נשבע לעצמי שזאת הפעם האחרונה. עד הפעם הבאה.

14

21.3.2025 ˆ ידיעות תל אביב, רמת גן