תל אביב רמת גן 22.03.24

איש הברזל לבלות שעות במשחקי עץ ובנגריות שסביב אבי פינס בילדותו נהג ביתו. אלה העסיקו אותו לאחר מות אביו, בעת שאימו נאלצה לצאת לעבוד. לקויות הלמידה גרמו לו לתסכול ולקשיים בבית הספר, עד שהגיעה המורה נדיה, שלימדה אותו לפסל בגרעיני אבוקדו. "זאת הייתה אהבה ממבט ראשון", מספר פינס, שעם בגרותו הבין כי אותה מורה הצילה אותו ואף עזרה לו למצוא את ייעודו. שנים הוא טייל בעולם, שימש כשולייה של אמנים שונים והתפרנס מגילוף בגרעיני אבוקדו. לאחר מכן פתח דוכן במדרחוב נחלת בנימין ומכר תכשיטים ופמוטים שיצר מכפיות ומזלגות. "אנשים היו שואלים אותי, 'מי מכופף לך את הכפיות, אורי גלר?', עד שיום אחד הגיע גלר למדרחוב, התלהב והציע לי להצטרף לפרויקט חלומי, שכלל הזמנה להתארח בביתו בלוי נדון", הוא מספר. בפרויקט יצר פינס מכונית קדילאק, שעשויה מאלפי שנה הוא שכר 30 כפיות ומזלגות והוצגה גם במוזיאון ישראל. לפני כ בית מלאכה בשכונת שפירא, זנח את הכפיות והמזלגות והחל ליצור אמנות בברזל תוך שימוש חוזר בחומר ובדמיונו הפורה. מאז הוא יוצר, מלמד ומטפל באנשים דרך האמנות.

צילום: | פינס הדס אלדר

הזבלן הפך לאמן . ניר אוחיון "כילד הייתי זבלן רציני", מספר בהומור האמן האקולוגי "היינו מוצאים זבל תעשייתי בהר הזבל וזה שימש אותנו למשחקים". אוחיון החל לפסל אחרי הצבא וליצור עציצים עם פנים מגבס וחרס, כשהשיער היה הצמח. הצלחת הרעיון הגיעה עד למדרחוב אמנים בלוס אנג'לס, ובהמשך התמקמה בדוכן במדרחוב נחלת בנימין. כשהרוטינה של יצירת משהו המוני שיעממה אותו, החל אוחיון ליצור פסי לים גדולים יותר ולהשתתף בתערוכות. זה התחיל מכיסא שיצר מפנימית של אבוב עבור תערוכה, ובעקבותיה הגיעו אליו אדריכלים מהמרכז לחינוך סביבתי בחירייה, וביקשו שיעצב ספה בהשראת הכיסא. התוצאה: ספה של מטרים מפנימיות מתנפחות. "השיא היה כשז'נט ג'קסון נתקלה בכיסא 10 שלי והזמינה אותו לקליפ שלה", הוא מספר. "בהמשך הצגתי בתערוכות י � אני מעצב עצמאי במרכז לחינוך סביבתי ח 2004 בארץ ובעולם. משנת רייה. את מרבית החומרים אני מוצא בדרך מביתי ביפו ועד לסטודיו בקריית המלאכה. יש גם חברות שיודעות על קיומי ומביאות לי מוצרים שסיימו את ייעודם". בסטודיו של אוחיון מוצגים הפסלים שהוא יוצר להנאתו, כמו בעלי חיים ודמויות פרי דמיונו המאופיינות בהמון הומור ועשויות מעץ, נעליים, צמיי גים, טקסטיל, ברזל ועוד.

למי קראת זבל? משפט שאמר לי סנדלר, "היום לא מתקנים. זוי רקים", שימש לי כהשראה כשיזמתי את הפרויקט החברתי "למי קראת זבל" – סיור שמפגיש את הקהל עם אמנים שהופכים זבל ליצירות אמנות. על רקע העידן המודרני, שבו כולם קונים המון ומי שליכים במהירות, אני מנחה סיורים שנותנים במה למקומות שמשמרים מוצרים ישנים וזוכים להערכה מחודשת הודות ליצירתיות, חלומות וידיים מיומנויות.

| אוחיון צילום: מיטל כץ

איש הווספה רכב על אופנוע שטח מקצועי ובגיל רוי דיין בתקופת התיכון זכה באליפות ישראל. קצת אחרי זה הוא נפצע ונאלץ להישאר 19 בבית, וכדי לרכך את הגעגוע לאופנוע שלו, הכין מנורה מהאגזוז המקולקל שפירק ממנו. בחלוף כמה שנים הוא יצא לטיול ארוך באוסטרליה, וכשנגמר לו הכסף, מצא עבודה אצל חבר'ה שמשחזי רים מכוניות ישנות, ושם, לאורך שלוש שנים, למד הכל על פחחות, צביעה וניקוי חול. "חשבתי איך אוכל להמשיך בארץ, כי אין פה מספיק כלי רכב ישנים שאפשר לעבוד עליהם", הוא אומר, "בדרך חזרה לישראל עצרתי בתאילנד ונתקלתי בעשרות רוכבים על וסי פות משופצות, ואז הבנתי שהאייקון המוטורי שלנו בישראל הוא וספה". כך מצא דיין את ייעודו: הוא החל לאסוף וספות ישנות, שהפכו לכיסאות, גיטרות, פוד טראק ואפילו סגוואי. היום יצירותיו מבוי קשות בכל העולם.

צילום: | דיין גיל רובינשטיין

21

ידיעות תל אביב, רמת גן ˆ 22.3.2024