תל אביב רמת גן 27.09.24

פלג (מימין) וצור. "אנשים לא יודעים מאיפה | " זה בא להם צילום: ריק פלג

"לפעמים אנשים צור: שנוטים למות עומדים מול שוקת שבורה ולא יודעים מה להרגיש כלפי זה. דוד שלי מת צעיר ומאוד כועס, כי לא הבין מאיפה זה בא לו. המפגשים הם סוג של הכנה"

על החיים ועל המוות

ד"ר פל חולמת לגדל דור של ילדים ללא פחד מוות. "אי אפשר להזמין ילדים לקפה מוות, אבל אני אהפוך את העולם כדי להגיע גם אליהם. יל־ דים סובלים מאוד במלחמה ומוכרחים לשבור את הטאבו. לכן כתבתי את הספר הדיגיטלי "לחיות ולמות בשלווה", שנותן תשובות לשאלות כמו איך לקבל את המוות ולמה אנחנו סובלים. "במלחמה התחלתי פיילוט מיוחד שמותאם לי־ לדים והוריהם. לילדים יש סקרנות וכשהם לא מקבלים תשובות נכונות, נוצר פחד שישפיע עד סוף חייהם". הכל נולד והכל מת מטפלת נוספת שצברה ניסיון ותחדש בקרוב את מפגשי קפה המוות בביתה היא נורית דגן-עובדיה ), מלווה רוחנית ממושב יעד במשגב. גם היא 56( מתעכבת כרגע בגלל המלחמה, ומחכה בקוצר רוח לחידוש המפגשים. "בתרבות שלנו יש הכחשת מוות עד כדי כך, שגם כשאדם נמצא על ערש דווי עדיין כולם מסביב יגידו לו שיהיה בסדר. לפעמים האדם הנוטה למות נפתח ורוצה לדבר, והמשפחה מסביב לא מסכימה. זה גורם לבדידות מאוד גדולה. כשאנשים נפתחים לנושא הם מו־ כנים להיות בהכרה שהמוות קורה והשיח הופך להית עמוק ואינטימי, כזה שמתבונן פנימה". וזה בדיוק מה שקירב אותה אל הנושא: "לי אין סבלנות לסמול טוק, ופה הרגשתי שאני מגיעה למרחב שנוח לי אתו. נקודת המוצא היא לה־ כיר בכך שהכל נולד והכל מת. בפעם הראשונה דיברו 80 עד 28 שהשתתפתי במפגש כזה, בני בפתיחות על מות יקיריהם והדיבור היה בעצם על החיים ועל המשמעות שאנחנו יוצקים לתוכם כשאנחנו יודעים שהמוות שם. "כשפתחתי קבוצה בביתי הבאתי נושאים לשי־ חה והשארתי מקום לאנשים להביא נושאים מש־ להם. חלק מהם מצטרפים כי הנושא מעניין אותם אקדמית, תרבותית או אפילו טקסטואלית. חלק שכלו בני זוגם או מישהו קרוב אחר, וההתייחסות היא אחרת כשמגיעים ממקום אישי. "אני קודם שואלת אותם על המוות הראשון שפ־ גשו בחייהם. מדברים על מה שהם זוכרים, האם מישהו הסביר להם מה קורה, האם היו בלוויה, בשבעה. בעבר לא התייחסו לילדים בסיטואציות

כאלה. מישהי סיפרה שדודתה נפטרה כשהייתה בת עשר, ואמה התקשתה לדבר עליה. הילדה לא ידעה שהדודה חולה ולא הייתה במעמד הקבורה, ויום אחד הדודה פשוט נעלמה מחייה. בעקבות המפגש שלנו הייתה לה שיחה טעונה ורוויית דמ־ עות עם אמה, והאם שיתפה וסגרה את מה שהיה עד אז חור שחור בחייה". זו קבוצה טיפולית? "לא. אנשים שמחפשים תהליך יותר עמוק צריכים לעשות טיפול פרטני. זו גם לא קבוצת תמיכה, אבל זו כן קבוצה שנותנת מקום לכל אחד עם הצבע שלו והנקודות שמעסיקות אותו. לפ־ עמים אנחנו מתייחסים למוות דרך יצירות אמ־ נות או חפצים, זה רעיון שלקחתי ממועדון שבו השתתפתי, שנקרא 'בית לרוח'. מישהי הביאה לקבוצה הספד שבעלה כתב על עצמו, האיש היה חד כתער עד הרגע האחרון לחייו והכתיב הספד אינטליגנטי ומצחיק לאחד מילדיו, שהתפוצץ מצחוק כל זמן הכתיבה. גם אנחנו צחקנו איתה כשהקריאה, וגם בכינו. אחת הנשים הראתה מצגת של גובלנים שאביה שנפטר רקם בדיור המוגן, שם גילה את עולם הרקמה, וסיפרה איך הבית שלו ועכשיו הבית שלה מלאים בגובלנים האלה. הד־ ברים מרגשים והתודעה נפתחת, אנשים פתאום פוגשים את המוות בצורה שמשאירה זיכרון של אסתטיקה ויופי וחוויה מחויכת. "אנחנו גם מביאים טקסטים שמתייחסים לנו־ שא, שירה, קטעים מהמקורות או קטעי פרוזה קצ־ רים, והמון תובנות מגיעות כי אנחנו לא בהכרח חושבים על הדברים באופן מודע, והדיבור מציף את זה. "אני לא מסכימה שיהיו יותר מעשרה אנשים שקלים לאדם למפגש. אני 50 בקבוצה, וגובה תמיד יוצאת מהמפגשים בהרגשה של אורות, כי לאנשים נדלק אור במקום שרגיל להיות בחשכה. אני לא יודעת יותר טוב מאף אחד והסיפור של כל אחד הוא שונה, אני רק עדה לסיפורים האלה ונותנת נגיעה רכה ואירוח של השיח, ורואה את ההתקרבות המהירה שאנשים עוברים. מבחינתי זו זכות אדירה להיות עם אנשים שמוכנים לשתף ולהקשיב לאחרים. להיות חלק משיח אמיתי שאינו גבוה מדי ואינו מרכל, שיח אותנטי. ואני מחזיקה את החוויה הזו בכל הרגישות וחוכמת הלב שיש לי".

כשהבינו שהגיע זמנו של האדם ולא עשו מזה דרמה. התחלתי

להעביר הרצאות על כך במתנ"סים ופתחתי את 'קפה מוות'. היה הרבה עניין סביב הנושא, פתאום הסתבר שאנ־ שים רוצים לדבר. נפג־ שנו בביתי פעם בשבועיים בקבוצה פתוחה, ללא תשלום. היו כאלה שהגיעו ושתקו, וגם זה בסדר. הפסקנו לעבוד לפני המלחמה,

ובימים האלה, כשהחברה הישראלית נמצאת באבל קבוצתי וסטרס מתמשך, הרגשתי שלא מתאים לחדש פעילות". המלחמה לא הגבירה את הצורך? "בהתחלה לא חשבתי שנכון לדבר על זה כי כו־ לנו היינו בהלם, אבל עכשיו הגיע הזמן לחזור. איש בווטסאפ ונחדש 20 כרגע קיימת קבוצה של את המפגשים אחרי החגים, אם המצב הביטחוני יאפשר זאת". פל הייתה רופאה עוד במוסקבה, ומאז עלתה לישראל היא עובדת בבתי חולים ובמוסדות שו־ נים. בעבודתה כפסיכיאטרית היא עוסקת הרבה במוות. "הדור שלנו חייב להבין את התהליך, כל נושא הזיקנה והגילנות קשור לפחד מהמוות", היא אומרת. "אנשים מדברים על חששות, ואפשר לפ־ תור בעיות כשמדברים. אם שותקים – כלום לא נפתר. אי אפשר לשחרר לגמרי את הפחד מהמ־ וות, אבל אפשר להפחית אותו. לכל אחד מאיתנו יש לגביו תסריט בראש, גם אם הוא בתת מודע. "צריך לחיות מתוך הבנה שאנחנו אורחים פה בעולם, וכשאנחנו יודעים שזמננו מוגבל, מבי־ נים שחבל לבזבז אותו סתם וכל סדר חיינו יכול להשתנות. אם מסתכלים במבט כזה מבינים שנ־ כון שיש לנו סדרי עדיפויות בכל תקופות החיים, אבל חלקם לא באמת חשובים. פעם הצלחתי למ־ נוע ככה גירושים אצל זוג שהגיע אליי: לאישה הייתה רשימת טענות והיא רצתה להתגרש. ככל שהטיפול התקדם הם הבינו שהחיים לא ממשיכים לנצח והם מתווכחים על שטויות. ההבנה הזו שי־ נתה את חייהם לחלוטין".

27.9.2024 ˆ ידיעות תל אביב, רמת גן 30