תל אביב רמת גן 30.05.25

שלומי אבידר || תל אביבי

avidar@gmail.com

פחות נוסטלגיה, יותר קצב צילום: | shutterstock

עבודה עם טעם! עובד/ת מטבח כללי דרוש/ה

ביצוע כל עבודות המטבח כנדרש זמינות

דרישות התפקיד:

נסיון במטבח מוסדי, עבודה בצוות, משרה מלאה

לא רוצים לנוח, רוצים להשתגע

קו"ח למייל: manpower3@mhmc.co.il 03-5771144 : פקס

מקצוענים עם נשמה

פסטיבל הצדעה לגיל השלישי זה יופי, אבל עם כל הכבוד למחווה לפול אנקה, מה שיעשה לנו טוב באמת זו מסיבה עם צ'ייסר ביד, ולא רק השבוע, אלא כל השנה

על ספת הטיפולים עם חנה דיין

"השתיקה שלך — הפחד שלי!" הוא פשוט עייף, והיא כבר מרגישה שהוא לא אוהב אותה

רקוד ביחד. כולנו. אני שמח לראות שבחלק מהאירועים בעיר יש הנחות לאזרחים ותיקים, לא רק בדיגיתל לתושבי תל אביב. כך אנחו נו זוכים לרכוש כרטיסים מוזלים לאירועים רבים, וטוב שכך, כי הרי אין שום הצדקה לשלם שקלים. חפשו 80 על כרטיס להצגה למעלה מ את ההנחה לבליינים הוותיקים – ותמצאו כרו טיס מוזל משמעותית. בין הפרישה לגמלאות לכניסה למחלקת התק שנות פעילות לחגוג 20 יש למעלה מ- שושים את החיים כאן ועכשיו, ואני מאחל לעצמי ולו כולנו עוד הרבה שנים של הנחת אזרח ותיק. ובעצם, למה לצמצם לשבוע? תכניסו אותנו לליין פול טיים, אנחנו פה כל השנה. ומילה גם לצעירים: תנו כבוד, תצטרפו, כי את כמות המסיבות שאנחנו כבר שכחנו, אתם עוד לא התחלתם לספור, וכשתפגשו אותנו ליד הבר עם צ'ייסר ביד, דעו, זו לא סנטימנטליות, אלא פשוט החיים עצמם. ק � ל תודה ליוזמה העירונית על הפסטיבלל אבל אנחנו מעדיפים לחגוג עם נפש שישים, צעירה בגוף עתיר ניסיון. בשבילנו, גם ריקוד סלואו לצלילי פול אנקה נשמע כבר פחות נוו סטלגי ויותר מהדור של ההורים שלנו. אפילו דרך מכשיר השמיעה, הוא עדיין לא בקצב שלנו.

תסלחו לי אם אני לא נכנס לאקסטזה משבוע הגמלאים התל אביבי שנערך השבוע. שבוע הצדעה לישיש, פסטיבל הקו שיש, חגיגות ותיקי העיר, כל שמות החיבה נשמעים כמו דרך מנומסת לומר לנו: "תנוו חו". אז תודה, אבל לא, תודה. אנחנו לא רוצים לנוח. אנחנו רק התחלנו. כמי שפרש לאחרונה לגמלאות, אני מוחה. אמנם קיבלנו רב-קו חינם, אבל זה לא הופך אותנו לסיור מורשת. אנחנו עדיין בועטים, פשוט בסטייל אחר. אוזו בצהריים בשוק הכרמל, מרגריטה מול השקיעה בצ'ארלס קלור וצ'ייסר ויסקי במרמורק אחרי הצגה, זו שגרת היומיום שלנו. לא "טיפול תרפויטי", לא "מפגשי העצמה לגיל השלישי". החיים עצמם. ו � ומ תודה למארגנים על תזמורת הסימפונטט פעי המחווה לפול אנקה, יהורם גאון ודובי זלצר. באמת. אבל אני פחות בעניין פלייליסט בניחוח נוסטלגי. זה לא שאנחנו לא אוהבים עבר, פשוט גם ההווה קצבי, ולפעמים, בין ריו קוד סלואו לצלילי "דיאנה", עדיף לנו דווקא טראנס בשטח פתוח. של יזמים עם אנחנו דור של משוגעים לדבר, פנסיה, של בליינים עם משקפי קריאה. כיף שמזמינים אותנו לבלות, אבל בואו נחגוג ונו

"אני לא יודעת מה קורה לי, אבל כל דבר הכי קטן שאתה עושה מרגיש לי כמו סוף העולם", אמרה ליטל לירון. "על מה את מדברת?" שאל ירון מופתע. "אתה חוזר מאוחר ולא אומר מילה. אתה מחייך לאנשים בחוץ, ובבית אתה כבוי. אני מסתכלת עליך ואני לא בטוחה אם אתה בכלל כאן איתי", אמרה ליטל. "למה את תמיד מפרשת אותי ככה? אולי תביני שאני פשוט עייף?" ענה ירון בחוסר סבלנות. "אבל זה מה שאני מרגישה!" אמרה ליטל בקול רועד. "כל פעם שאני מרגישה שאתה ככה מתרחק ומתנתק אני חווה את זה כמו צעקה מבפנים שאתה לא רוצה אותי יותר ושנמאסתי עליך, אני מבינה שזה נשמע קיצוני אבל זה ממש משתלט עליי". ירון שתק, וליטל נשמה עמוק ופנתה אליי. "אני שונאת להיות ככה", התחילה ליטל לבכות. "איך ככה?" שאלתי. "תלותית כזו, חשופה… זה גורם לי להרגיש כמו ילדה בכל פעם שהוא לא רואה אותי. אני מרגישה שזה מחזיר אותי למקום ישן וכואב", המשיכה ליטל. "את יכולה לספר לי על הילדה הזו?" ביקשתי ממנה. "ילדה טובה כזו, שקטה. תמיד דואגת לעזור ומקווה שיבחינו בה. כשלא מבחינים בה, היא לומדת להיעלם עוד קצת..." ליטל אמרה כשדמעות עדיין זולגות על לחייה. "והיום, כשאת מרגישה שאת לא נראית, זו הילדה שמדברת דרכך?" שאלתי. "היא לא מדברת, היא צורחת", אמרה ליטל. ירון הסתכל על ליטל, הפעם הוא

ירון הסתכל אליה ואמר לה: "אני לא יודע איך להגיע אליך כשאת במקום הזה, אני מרגיש שאת נעלמת לי". "כי אני נבהלת. זה גורם לי לבנות חומות הגנה. באותו הרגע אני "נכון, אתה פשוט לא יודע מה לעשות עם העומקים האלה, ואני מפרשת את החוסר אונים שלך כאדישות, וזה באמת משגע אותי, זו האמת", אמרה לו. "תגידי ליטל, מה את צריכה מירון כשזה קורה לך?" שאלתי. "אני צריכה שלא תסתגר. שלא תשתוק. פשוט תהיה שם בשבילי, בלי להסביר או לנסות לפתור לי את הבעיות". ירון הנהן בהבנה. "ירון, מותר לך להיות עייף, מותר לך לא לדעת מה לומר. מותר לשניכם לפחד", פניתי בסוף לשניהם. ליטל הפנתה אליו מבט שקט ועמוק. "אני לא רוצה להמשיך להיות הילדה הפגועה שמחפשת כל הזמן הוכחות שאתה איתי. אני רוצה להיות האישה שאיתך, לא שריד מהעבר". "ליטל, מה עוד היית רוצה להגיד לירון?" "ירון, אני מרגישה אותך עכשיו וזה מרגיש שונה, רגוע ואמיתי", פנתה אליו. לעיתים, נדרש רגע אחד של מבט אמיץ ואמיתי שיכול לסדוק שנים של חומות. כשאנחנו מבינים כשהכאב הוא ישן, אבל הקשר הוא חדש ומתחדש. אז יש לנו סיכוי שנוכל לבחור לא להילחם אלא להחלים ביחד. מרגישה שאתה האויב שלי". "אני לא..." אמר מייד ירון.

הצליח לראות אותה בלי כל ההגנות שלו. "אני לא רוצה שתצרחי, אני פשוט לא יודע איך להתמודד עם זה. אני לא מבין מה אני עושה שמכאיב לך כל כך", אמר ירון בחוסר אונים. "זה לא באמת אתה שעושה לי... זה מה שאני מספרת לעצמי עליך. זה הפחדים שלי שמדברים אליי ודרכם אני כבר חווה את זה..." אמרה. "את מה את חווה?" שאל ירון. "אם אתה שקט, סימן שאתה לא איתי. אם אתה עסוק, סימן שאני מיותרת. אם לא אמרת לי שהתגעגעת אליי, סימן שאתה לא באמת רצית לחזור", אמרה. "זה נשמע ממש מבהיל לחיות ככה", אמר לה ירון בהזדהות. "נכון, זה באמת מבהיל. אני כל הזמן נלחמת בקולות האלה. יש ימים שאני מנצחת אותם ויש ימים שהם פשוט מחסלים אותי", ענתה לו. "מה הקולות האלה בעצם אומרים לך?" שאלתי את ליטל. "שהכול עומד להיגמר. שכל מה שקורה בכלל לא אמיתי. שאני טפשה שאני מאמינה באהבה, שאני מאמינה שבאמת רוצים אותי...", המשיכה לדמוע. "ומה היית רוצה לענות לקול הזה עכשיו?" שאלתי. "תשתוק. אני כבר לא ילדה, ומותר לי להרגיש כאב, ולא אתן לך להמציא לי סיפורים", ענתה.

אמנם קיבלנו רב-קו חינם, אבל זה לא הופך אותנו לסיור מורשת. אוזו בצהריים בשוק הכרמל, מרגריטה מול השקיעה בצ'ארלס קלור וצ'ייסר ויסקי במרמורק אחרי הצגה, זו שגרת היומיום שלנו

כל הפרטים שונו למען שמירת הפרטיות

אפשרות גם בזום | קליניקה פרטית בשפלה | פסיכולוגיה יהודית תורת הנפש | (לנשים) במשברי חיים חנה דיין - טיפול זוגי ופרטני (טיפול פרטני לגברים ינתן על ידי מטפל) | www.hannad.co.il : לכל המאמרים | hanna.tipul@gmail.com : מייל | 054-4480705

14

30.5.2025 ˆ ידיעות תל אביב, רמת גן