תל אביב רמת גן 8.10.21

עדת ראייה // נעמי רייכמן / neomi-ra@yedtik.co.il

ילדים בצבעי הסוואה. עבודה של ליפז גולן

"נחה". עבודה של לין ממרן

, רחוב 20:20 יום שישי שעבר, יסוד המעלה בנווה שאנן. את האוויר והחו מ שך קורעים פתאום קולות פיצוץ נוראיים. א' ואני מתכופפות באינסטינקט, מחפשות מחסה מאולתר מתחת לגגון קטן. גם האנשים הרבים שברחוב באותה שעה נעצרים, מבול מ בלים קצת. מקור הירי לא ברור לנו, אבל הוא נמשך דקות ארוכות ונורים מתפוצצים בש מ מיים בצבעי כתום וסגול וזהב. "הנה משט מ רה", ניסינו להירגע כשראינו ניידת עוברת. אולי עכשיו היורים העלומים שמיקומם המ מ דויק נשאר עלום, יפסיקו, אבל לא. הניידת עשתה אחורה פנה ולתדהמתנו עזבה את האזור. ירי הנורים נמשך בלי הפרעה. מישהו צעק. אולי ילד שנבהל. מולנו עמדה משפחה, דבוקה זה לזה, ידיים מכסות את האוזניים והעיניים עצומות. מי יורה? מאיפה? ולמה? לא היה לנו מושג. כשהשקט חזר התחלנו לרוץ, מיהרנו להגיע לחצר של ב' שנמצאת לא רחוק משם. סגרנו אחרינו את השער. אם יחזרו לירות נורים צבעוניים נשמע אותם, אבל יהיה לנו איפה להסתתר. "כשהתחילו הפיצוצים בדיוק רציתי להגיד לך", אומרת לי ב' אחרי כמה דקות של הסדרת נשימה וניסיון להירגע. "שהפיצוצים לא הפתיעו אותי. לא שידעתי שיירו. אני פשוט דרוכה. כל הזמן. מאז הקורונה אני כל הזמן מחכה שיקרה משהו. ותמיד קורה. לרוב משהו מלחיץ. הנה, ירו ופו מ צצו נורים. ידעתי את זה. הייתי מוכנה. הבהלה שלי כל הזמן בהיכון. בעלי קורא לזה 'תודעת הלפני'". × × × 11:00 יום ראשון השבוע, בבוקר. בעמדת הקבלה בכניסה לאברהם הוסטל ברחוב לבונטין מבקשים לראות תו ירוק עדכני . אני 1 לפני שמאשרים לי לרדת אל קומה מינוס בורחת לפה לפעמים, אל קירות הבטון המתקל מ פים והמתכלים שחוצצים ביני ובין העולם, ביני ובין "תודעת הלפני" של ב' שאני חייבת להודות נדבקה גם אליי. גם הבהלה שלי דרוכה כל הזמן ובהיכון.

באוקטובר) 23 לתערוכה שמוצגת כאן (עד ה- קוראים "היום שאחרי". אחרי הקורונה, אחרי אחרי המלחמה או המבצע או 18:00 החגים, ב- אזעקת צבע אדום. התקשרתי לב' מקומה מי מ . "התערוכה הזאת היא הנגטיב של 'תודעת 1 נוס הלפני'", אמרתי לה והיא צחקה בטלפון. סגר מ תי ועברתי יצירה יצירה. החיוך שלי נמחק מהר מאוד. "היום שאחרי" על פי האומנים שמציגים פה (ביניהם אפשר להזכיר את אולגה גורביץ', אולגה ירושלמי, אורית זוהר, אייל עבאדי, אילנה פורטנוי, אנה סנין, בתיה טלמור, גלית בודמן, דנה חרמון, דנה חרס, ליפז גולן, ליאור נוי ועוד) הוא יום קשה. זה אחרי ישראלי קיומי מצולק ובו מ דד. ה"אחרי" הישראלי תמיד הוא עם חשבון נפש ומתוח. העתיד הישראלי הקיומי גם הוא שבוי ב"תודעת הלפני". גם האחרי יודע שהוא רק לפני איזה קטסטרופה או טראומה שמחכה לו בהמשך הדרך. × × × מבקרת אומנות, אבל התערוכה אני לא הקטנה הזאת מהפנטת. היא לוכדת את העתיד המתנשף והרעוע של המבקר ומחברת אל הלחץ והכאב והצלקות של "אחרי" ישראלים מתנש מ פים וחרדים ועייפים אחרים וההשוואות בין כל ה"אחרי" לא פשוטות. במיוחד כשמבינים מול היצירה של ליפז גולן שגם לילדים יש תודעת לפני אסונית והם יודעים שתבוא מלחמה, כל מלחמה, והם מנסים להתגונן, אבל אין לזה סי מ כוי. מ � בבוקר הייתי בתערוכה ה 11:00 ביום ראשון ב - צוינת הזאת לבדי. אולי זאת הייתה טעות. צריך להצטופף קצת בחדרים האלה, להתחכך באוויר הדחוס, לשמוע את הנשימות הכבדות של אלה שרואים יחד איתך את העתיד מתקמט עוד לפני שקרה ואז להיעצר מול העבודה של לין ממרן ולקחת נשימה ארוכה. "נחה" היא קראה לאישה השוכבת עירומה ורק ערוותה מכוסה בעלים ירוקים. עלים חיים למרות שהם כבר מנותקים מהעץ. והיא, האישה, נחה אחרי מה? נחה לפני מי? אי אפשר לנוח אחרי שרואים את זה. לפני שמ מ ויוצאים חזרה אל העולם. 1 טפסים מקומה מינוס מה נחה מה?

באברהם הוסטל מציגים אומנים את המבט האישי והנוקב שלהם על "היום שאחרי" ‰ ולא משנה מה קורה, בישראל אף פעם אי אפשר באמת לנוח אחרי החגים ולפני מלחמה ללא כותרת. עבודה של אולגה גורביץ'

24

8.10.2021 ˆ ידיעות תל אביב, רמת גן