צפון כרמיאל 24.05.24

"הסיפור ההסברתי הוא הנשק היחיד שלנו מול ההכחשה של העולם", ערן מסס באחת מהרצאותיו באוסטרליה

"יום אחד באוקטובר"

"בצומת בית קמה הווייז השתבש וחייגתי לחבר לשאול איך ממשיכים לשדרות. 'עזוב שדרות', הוא אומר לי, 'בוא למושב פטיש. 300 יש פה ילדים שברחו ממסיבה, אנסו ושחטו שם ילדים'"

הספר "יום אחד באוקטובר", מאת יאיר אג־ מון ואוריה מבורך בהוצאת קורן ירושלים – ספרי מגיד, הוא פרויקט מונולוגים ספרותי מפיהם של ארבעים גברים, נשים, דתיים, לא-דתיים, אזרחים, חיילים, יהודים, לא יהודים, ילדים. הסיפורים מבוססים על ראיונות שהעורכים יזמו, ויצרו מהם מונו־ לוגים שהם פרוזה תיעודית. לצד סיפורים על לוחמים ולוחמות שחיסלו מחבלים, נמצאים בספר גם סיפורי גבורה מסוג אחר; כמו קשיש המתיישב על כורסה ומקריב את חייו כדי להציל את משפחתו, כמו מתמודד נפש ששורד חמישה ימים בשג'אעייה, מיילדת שהופכת את ביתה לבית חולים שדה, ומתנדב "איחוד הצלה" שדואג שמכתב האהבה שמצא בכיסו של החייל ההרוג, יגיע ליעדו.

"התגובות מטורפות. איש 1,200 יושבים מולי בבית כנסת באוסטרליה, בוכים את החיים שלהם ומתחננים לעזור מול ההכחשה של העולם"

"לא פרסמתי דבר ממה שצילמתי ואפילו לא דיברתי על זה, אבל כשהגעתי הביתה גיליתי שאחד משני הטלפונים שלי הלך לאיבוד, בוודאי נפל כשהרמתי גופות. זה היה הטלפון שבו צילמתי את הסרטון. יומיים לאחר מכן הסר־ קראו לי והפגישו 12 טון עלה בטיק טוק, ומחדשות ערוץ אותי עם נציג המשטרה כדי לנסות לאתר את הטלפון. בסוף מצאו את המכשיר אצל בחור יהודי שבזז גופות". התקף חרדה בהמשך מסס גויס למילואים, והוא משתחרר משם רק לצורך נסיעות ההסברה שלו לחו"ל. "הסרטון שלי

נכנס לסרטון הזוועות שהפיקה המדינה, כל הערו־ צים בעולם התקשרו לראיין אותי ואני התגייסתי עם כל הלב, כי הבנתי את גודל המשימה. אבל יש לזה גם מחיר נפשי. התקף החרדה הראשון שלי הגיע כשהייתי ברכבת, בדרכי חזרה מהרצאה שהעברתי בבסיס צבאי. ירדתי בתחנה הלא נכונה ולא היה לי מושג איפה אני. מאז אני בטיפול נפשי והתחלתי את המאבק הבא שלי, הביורוקרטי, להיות מוכר כנכה צה"ל". והפכת לחלק ממערך ההסברה הלאומי. "אין דבר כזה מערך הסברה לאומי. הפכתי בעל כורחי לחלק ממסע הסברה של מתנדבים, שעוסקים בהסברה של מדינת ישראל. אני עושה את זה על חשבוני ובעזרת תורמים שמממנים. המדינה לא נו־ תנת לזה יד. אנשים חושבים שאתה נוסע בעולם ומ־ טייל, לא מבינים כמה זה קשה. והתגובות מטורפות. איש יושבים מולי בבית כנסת באוסטרליה, 1,200 בוכים את החיים שלהם ומתחננים לעזור מול ההכ־ חשה של העולם. הם מבינים שהסיפור ההסברתי הוא הנשק היחיד שלנו מול ההכחשה של העולם. עשירי עולם רוצים לתרום, כולל הזוג ריינסדורף, הבעלים של השיקגו בולס, ששמעו את הסיפור שלי באחד מאולמות הקולנוע בשיקגו וביקשו לממן את המשך ההסברה. "לשיקגו הגעתי בעקבות הזמנה של מכון שמעון ויזנטל המשמר את זכר השואה, שם גם העניקו לי אות הערכה על הצלת חיי יהודים. היום אני חלק מסרט באוקטובר. זו 7 דוקומנטרי נוסף, על החיים שאחרי עבודה במשרה מלאה, בהתנדבות, והמחיר הוא לא רק נפשי, אני חושש שיפסיקו את עבודתי בעירייה בגלל ההיעדרויות הרבות שלי. "אני לא קורא לעצמי גיבור ולא התכוונתי לעמוד באור הזרקור הזה, בעיני גיבור הוא חייל שיושב בעזה וקם בבוקר ועדיין רוצה להמשיך לחיות. אחרי הכל אנחנו עם ישראל, נולדנו להישרדות ואלה הערכים שלנו".

ושחטו שם ילדים'. הגעתי אל תוך כאוס שלם. נערים ונערות במדשאה ליד אולם הספורט המרכזי, פניקה מטורפת, חלקם פצועים. חיפשתי פונקציה אחראית ולא היה אף אחד כזה, וכל הזמן נמשך ירי פצמ"רים. מי מטפל בפצועים? מישהו יודע שמות של מי שהגיעו לכאן ומי שלא הגיעו? מי מפנה פצועים? אני שואל את החבר שלי מי האחראי פה, והוא אומר 'אתה'. אמרתי לאנשים 'שלום, אני מפקד המרחב' והחלטתי שאני האחראי גם אם עכשיו מפקד המרחב האמיתי יופיע. הוריתי להכניס את כל הילדים אל תוך אולם הספורט, הושבתי חמישה אנשים מול המחשב הנייד שלי והורי־ תי להם לרשום שמות, מספרי טלפון וכתובות, ולגבות עדויות. ואז הגיעה העיתונאית אדווה דדון עם המצל־ מה ואמרה בשידור חי 'יש לנו פה נציג צה"ל'. אמרתי לעצמי שעכשיו רשמית תהיה עדות לכך שאני הולך לכלא. אמרתי לה שאני לא הסמכות ולא נציג צה"ל והיא אמרה 'אבל רק אתה פה'. הבנתי שבאמת לאף אחד אין שליטה על כלום. בעקבות השידור הגיעו אלפי הודעות, ומעדויות הילדים הבנתי שיש אירוע גדול מאוד במסיבה ברעים. נסעתי לכיוון, ובדרך נתקלתי במחבלים וחיסלתי ארבעה מהם, עם עשרה כדורים שהיו לי באקדח". "הגעתי לגיהינום" אבל רק כשהגיע לשטח המסיבה בקיבוץ רעים, הבין את גודל הזוועה. "הגעתי לגיהינום. עשרות אנשים מתים בכל צורה ודרך, ושאלתי את עצמי האם זה ערכי לצלם את המראות שראיתי, עם מה שעשו לנערות ועם הראשים הכרותים. את חלקם צילמתי והחלטתי לא להראות לאיש לעולם. ואז החלטתי לאסוף את הגופות ולרכז אותן באוהל המרכזי. בשלוש השעות הראשונות הייתי לבד ואז הצטרפו כמה חיילים שעזרו, ובערב הגיעו אנשי הצבא. ועדיין היה שם כזה בלגאן, שיכולתי להגיד שאני הרמטכ"ל ואיש לא גופות וחלקי גופות, ועוד 240 היה מערער על כך. פינינו יומיים המשכנו לחפש ניצולים.

הרצאה בגבעת הקפיטול

"התקף החרדה הראשון שלי הגיע כשהייתי ברכבת, בדרכי חזרה מהרצאה שהעברתי בבסיס צבאי. ירדתי בתחנה

הלא נכונה ולא היה לי מושג איפה אני"

ידיעות הצפון, כרמיאל ˆ 24.5.2024 19