ידיעות אחרונות 7 ימים

/ שלמה ארצ י /

מגילת הסתר אבא (חבר שלי) והבן שלו אריק האבא והילד / נסעו השבוע באהבה ובשמחה ביחד לטורניר כדורגל של הילד בקפריסין. האבא סחב ת'תיק, הילד סחב ת'חלום להיות כדורגלן. התמונה המרגשת הזאת פערה לי זיכרון ישן שבו עם אבא שלי זה לא היה קורה בחיים לצערי. זו לא האשמה אבאל'ה. גם לא כעס אפילו. פעם אבות היו עסוקים בלשרוד. הם לא למדו להיות ביציע כשבן בועט בכדורים. רק בקו האש. בפוזיציות. חשת קנאה? שאלה אותי. כן. קנאה. אבל גם גאווה אנושית על העולם שהשתנה לפעמים לטובה. כי זה לא היה רק טורניר כדורגל בקפריסין.

שבלול. ערב אחד פגשתי בחצר פגשתי שבלול / לא הייתה דרמה במפגש. לא כותרת. רק יצור קטן שונה, עם בית על הגב שחצה ת'חצר שלנו כאילו הזמן שייך לו. נזהרתי לא לדרוך עליו. הבטתי בו ארוכות, יחסית לסבלנות שלי בימים אלה, וזימזמתי: "איזה מין חיה זה שבלול?" (אריק ושלום באלבום המופת של אריק, “יסמין”). אז איזה מין חיה זה שבלול? איזו מין חיה זה אדם? מה קורה לנו בארץ להד"ם? מה אפשר ללמוד משבלול שלא מיהר כמונו לנחש מתי ואם תתרחש מלחמה, לא העלה סטורי, לא געוולד, לא איים על שבלולים, רק נזהר שלא ידרכו עליו. מה שכן הבחנתי זה איך הוא נשא את קירות ביתו בשקט, בלי להתלונן על המשקל שנח על גופו ונפשו. חצה את החצר בטראומה כמו חתימה איטית על חוזה עם האדמה. ונעלם. אגב, שמועה אומרת שהצבים (לא השבלולים) שבו לאיי גלפגוס. ועוד אחרי שכמעט נכחדו. באותו זמן: ראיתי את הכתבה לזכור אתעמית / על עמית מן ז"ל, הפרמדיקית האמיצה מבארי, ולא הפסקתי לייבב מסיפורה קורע הלב של הצעירה היפהפייה, שהצילה פצועים ונרצחה על 22 האנושית והאמיצה, בת ידי בני העוולה במרפאה, כשמילותיה האחרונות היו: בבקשה, בבקשה, בבקשה. מגילת אסתרק'ה וחוכמת את המגילה שיקראו בפורים צריך הילדים / להבין כטקסט פוליטי שעוסק בתלות בשלטון זר, אנטישמיות ממסדית ויכולת הישרדות יהודית, דרך "פור" חוכמה, ממזרות ואיפוק. פורים נגזר מהמילה בסיפור מגילת אסתר המן הרשע משמע גורל. מטיל פור כדי לבחור באיזה תאריך להשמיד את היהודים. כשהייתי נער היה לנו בבית תקליט של הצגה שהתבססה על שירים מצחיקים "המגילה" בשם בשנת איציק מאנגר שכתב המשורר האידי הענק , שבה הוצגו גיבורי מגילת אסתר כדמויות הלקוחות 1936 מהווי חייהם היומיומי של יהודי מזרח אירופה. את המוזיקה המופלאה לתקליט הלחין דובי זלצר הצגת (“קזבלן”) ואני הילד התאהבתי בשירים האלה בגלל "המגילה" שראיתי פעם בחופשה עם ההורים בבית עם משפחת בורשטיין ובראשם האב קולנוע ישן בנהריה פסחק'ה והבן מייק בורשטיין. ואלה קווי העלילה בקצרה, לדיסלקטים חסרי סבלנות שמחכים לתקיפה של טראמפ: מי שמלך על פרס ומדי (איראן וטהרן) הוא א. אחשוורוש. השר של המלך - המן שמו, זומם להשמיד את היהודים בממלכה. הרי השמדת יהודים זה הובי ישן. אסתרק'ה היהודייה (מעין סוכנת מוסד בדמות ניב סולטן שמסתירה את זהותה), מונחית בידי דודה מרדכי (מוטק'ה) היהודי, לוקחת סיכון, נכנסת אל המלך אחשוורוש שמתאהב מצליחה להפוך את היוצרות ולהעיף את ושתי ובהסתר בה, המלכה לטובתה. המן והיפוכו. ואז מגיע מה שנקרא, המן החריין נתלה על עץ פרסי, היהודים ניצלים, והנה לכם פורים שמח. רק אל תקלקלו את פורים ברציחות, בריונות וכל הזיפת . 1957 הזה. "אביא לך תחפושת מהשוק", אמרה אמא בשנת מה התחפושת? "תתאזר בסבלנות", אמרה (חכו לסיום הטור).

"אלוהים בטל את העיסקה / אין לכם את העולם , הוא מתריס. או בשורה הזה / ולא את העולם הבא" "היער גידל אותי, בילדותי אישית קורעת לב: על המסילה, ואלתרתי מחבוא". 10 השכבתי מסמרי זוכר רועי שהלכנו יחד לקבר של הרב מאיר אריאל שכתב את נשל הנחש? ואת דמעה שקופה בשדה התעופה? ועמדנו על הקבר וסיפרת לי ששמעת את “חום יולי אוגוסט” האלימות כשהיית בשכונה בחדרה? בלב המאפליה של כמו שאתה מכנה אותה בספר. הקוסמית דמוקרטיה של צעדים ובורות / מישהו מהעירייה תלה פיתקה על הבית עם סלוטייפ עלוב: ביום גימ"ל הקרוב נפער בורות ברחוב שלך ולא יהיו מים לארבע שעות. על ההוא שחזר על אותה במשל הטיבטי אני נזכר טעות ונפל שוב ושוב לאותו הבור ברחוב שלו, עד שהבין את הטעות שלו, והחליף רחוב. אבל אני אוהב את הרחוב שלי. אני נשאר. אוהב את הצועדים עליו. את אלה שאוספים חרא בשקיות. את חמשת החתולים שהשכנה טובת הלב מאכילה. בהסתר. תראו איזה שינויים: בבוקר הרחוב מתעורר בצהריים הוא נהיה עצבני מצפירות ומנועי מכוניות, בערב הוא שקט. בלילה הוא דומם. הוא לא שיפוטי דמוקרטיה הרחוב, אבל האנשים נעים עליו במעין של צעדים. הצוק שנפל בהרצליה, ליד משל הצוק / הים, עמד שם עשרות חורפים, ספג רוחות, מלח, זוגות נשבעו מולו “שיהיו יחד לנצח ולתמיד”. רק שהגלים שבים התנפצו עליו כמו מנטרה. "הצוק נפל, שמעת?" "על מישהו?" ." נפל לתוך עצמו "חלילה. אולי זה העניין - שדברים גדולים לא קורסים ביום אחד. הם מתרופפים מבפנים. כי תמיד יש אדר החודש השנים־עשר בלוח ילד בר מצווה / העברי, מסמל שמחה, כנאמר: “משנכנס אדר - מרבין בשמחה” (תלמוד בבלי, תענית כט). השבוע יחגוג נכדי לני . כולנו מתרגשים. הבטחתי לו בר מצווה המיוחד והאהוב גיטרה "מרטין" אקוסטית כמו של סינגולדה. חמש דקות אחרי ששבתי הביתה מבית הקאובוי / נכנסה אמא לבושה בבגדי הקניות 10 הספר ואני בערך בן תחפושת של קאובוי שלה מהשוק ואמרה: קניתי לך לפורעים. תיקנתי אותה. "לפורים?" היא הייתה רומנייה לפורעים. כן כן, ענתה, אתה צודק: והיה לה עדיין מבטא. הנחתי על הראש את כובע הקאובויים ונעמדתי מול המראה הסדוקה. וכך הילד הביישן בתוכי הפך לרגע לרגע לגיבור. במבט לאחור אני מודה שאני מתגעגע , ולמפגש עם הקאובואי ההוא סדקים. גם במדינה. גם בלב. ויש בו גם כאב. משל הצוק. זה

אבולוציה של אבהות. אלא החיים נעים כרגע ההמתנהמאפס למאה / העצבים באוויר הישראלי מפוצצים מהמתנה מאפס למאה. לבאות. שני שירים של החיפושיות כיכבו השבוע לפחות - "מישל" ו"לוסי אין דה סקיי ווית' דאיימונדס" בראש לוסי ברקיע היהלומים. הכל אישי. פוליטיקה, משפחה, מלחמה, בריונות, רציחות, תאונות מסתכמות בשתי מילים עצבניות: “נו כבר”. חסמנו. או המשפט הכי וכחני בטלוויזיה: “אתם תמיד”, או “אתם אף פעם”. קשה להביא לשולחן המשא ומתן אריה עם תכונות נמר, ג'ירפה עם עכבר, קנגורו עם תן. ונדמה שההמתנה שאנו עוברים לפני מלחמה היא מבחן שלנו. עמוד השדרה תרבותי. לא של כוח אש - אלא של אגב, מדברים על דונלד טראמפ כאילו הוא מזג אוויר. “היום צפוי טראמפ חזק בצפון, עם רוחות סוערות . ובאמת? השבוע הייתה סופה נוראית במדינת בוושינגטון" ניו־יורק. קפאו שם. המשורר ידידי רועי חסן רועי רעי המשורר / הוציא ספר שירה בשם "אנחנו אין אנחנו".

אמא שאיננה והמבטא שלה. תזכורת כמו קפל קטן בזמן. שהייתי בזכותה קאובוי של × חצות בפורים.

הנחתי על הראש את כובע הקאובויים ונעמדתי מול המראה הסדוקה. וכך הילד הביישן בתוכי הפך לרגע לגיבור. במבט לאחור אני מודה שאני מתגעגע לרגע הקאובואי ההוא

איורים: יזהר כהן

13 ׀ ימ ים 7 ׀ 27. 02 . 2026