ידיעות אחרונות 7 ימים

“צריך להתעורר עכשיו". שמואל רוזנר צילום: ריאן פרויס

החברה החרדית. רוזנר יודע שמדובר בדבר ש"יגרום למחלוקת קשה ויעורר התנגדות חזקה" ומודה ש"זו הצעה שקל להציג וקשה ליישם". "חילון זה הפתרון המושלם", הוא אומר, "למעט חיסרון אחד: כרגע אף אחד לא באמת רוצה בו. החרדים יניחו שזו פעולה מתוכננת של הוצאתם לשמד, והלא־ חרדים נרתעים מעימות אידיאולוגי וממהלך שיש בו ממד של כפייה תרבותית. הפתרונות האחרים, שנגיע אליהם בהמשך, לא פשוטים או קלים בהרבה. מה שנעשה, או שלא נעשה, זה יכאב". × × × "בעניין החרדים…" מדבר על החרדים מעל לראשם, לא אליהם ולא איתם. זה לא ספר שיעזור לקוראת להכיר י החברה החרדית טוב יותר. אין חצרות רבנים ֵ נ ֹ את גו ואין סיפורי צדיקים (רק אחד קטן, בהתחלה), אין שטעטל ואין שטריימל, אין שטיבל ואין קיגל, אין פיקנטריה ואין בוכהלטריה. אפילו פשקוויל אחד לרפואה אין בכל הספר. למעשה, מלבד "יצחק" דמיוני מאלעד (שמקבל מהמדינה במהלך חייו כשני מיליון שקלים יותר מ"איציק" מראשון־לציון) - אין בספר אף חרדי. בספר של רוזנר, למרות שהוא חוזר ומקפיד בכבודם, החרדים הם לא קהילה מגוונת, מרתקת ותוססת אלא גוש מונוליתי, נחוש ובעייתי בשחור־לבן שצריך לטפל בו. למה ככה? "החברה החרדית היא אכן מגוונת. יש הבדלים בין חסידים וליטאים, ספרדים ואשכנזים - אבל בחלק גדול מהסוגיותשעליהן אני מדבר זו חברה מונוליתית. עשיתי הרבה מאוד סקרים בחברה החרדית, כשאני

עם הרב שלו. אם כבר, התהליך צריך להיות הפוך, אם נפרק את הקונסטרוקציה החרדית, אפשר יהיה לראות את הגיוון שם". ובכל זאת, אולי לפני שמפרקים אפשר לדבר? "אני אומר את זה בצער, אבל לא כל כך מעניין אותי לדבר עם חרדים על האתגר החרדי. פגשתי המון חרדים, ובשלב מסוים אתה מבין שמהם זה לא ייצא. יש שם מנהיגים (בשוליים) שמבינים את הבעיה, אבל בסופו של דבר זה מסוג הדברים שצריך לטפל בהם מבחוץ. זה גם הדבר הנכון: מדינת ישראל הקימה את המגזר החרדי, מתחזקת אותו, שומרת עליו. אנחנו לקחנו את הברזלים, חיברנו את הברגים ובנינו את השלד הזה שעומד יציב, אז עכשיו אנחנו מצפים מאנשים שגרים בתוך הבניין שבנינו לפרק אותו מרצונם? זה לא יקרה. מי שבנה את הבניין צריך לבוא, לפרק אותו ולבנות משהו אחר, פחות לעומתי. הטענה הבסיסית היא לא כלפי החרדים. אין לי שום דבר נגדם. זה לא שאני חושב שהתרבות של החרדים היא נפלאה ושזאת תרבות שהייתי רוצה לטפח, ואם להודות על האמת, אני לא בטוח שאני רוצה לחיות במדינה שהתרבות שלה היא תרבות חרדית. אבל בסוף יש פה אנשים עם אמונות וסדר יום משלהם והם פיתחו

עם האתגר החרדי - ודוק, אתגר. לא איום - אין צורך לערוך היכרות, ובכל זאת: החרדים מקיימים אורח חיים של מיעוט קטן ומאוים, בעוד שבפועל הם מיעוט גדול, לעומתי, רב־השפעה ועתיר כוח, שאמור לגדול הרבה יותר ולהכפיל את עצמו בתוך דור. בנוסף, מדובר בקהילה שנשענת, ממומנת וממוגנת על ידי קהילות אחרות - בכל חודש, יהודי ממוצע שאיננו חרדי שקלים כדי לאפשר קיום ופרנסה 3,500 משלם בערך ליהודי חרדי שלא עובד. המצב מזין שלושה מוקדי חיכוך: המוקד הכלכלי, כלומר ההשפעה הגדולה של החרדים על השגשוג והרווחה של כלל אזרחי ישראל; המוקד הביטחוני: השפעת אי־גיוס החרדים על יכולתה של ישראל להגן על עצמה; והמוקד התרבותי, כלומר השפעת החרדים על האופי והזהותשל המרחב הישראלי, הרחובות ומרכזי הקניות, הספרות והטלוויזיה. מצב כזה יוביל להתנגשות כמעט בלתי נמנעת (בהנחה שלא ממשיכים לטמון את הראש בחול). בלי שינוי משמעותי בהתנהלות המדינה - טוען רוזנר - תהיה ישראל ענייה יותר. עול הביטחון יוטל על שיעור קטן יותר מהאוכלוסייה, והמרחב הציבורי ייראה אחרת לגמרי. "לישראל יש שתי אפשרויות", קובע רוזנר במחקרו 30־ החדש, "או שתהיה פה קהילה חרדית בגודל של כ אחוז מהאוכלוסייה בתוך כמה עשורים, וזו תהיה ישראל שונה מאוד; בתרבות, באורח החיים, ברמת החיים, ברמת הביטחון, באלף דברים - או שלא תהיה בישראל קהילה חרדית גדולה". "בעניין החרדים..." (הוצאת התחנה), ספרו החדש של שמואל רוזנר - סופר, חוקר, סוקר, עיתונאי, פרשן ועורך, בעלי אתר "המדד" (מיזםשמטרתו לאסוף ולנתח נתונים על פוליטיקה, חברה וזהות בישראל), עורך את

פעם אמרנו שהאינטרנט ישנה את החברה החרדית. אחרי זה אמרנו שנשים חרדיות שיוצאות לעבודה ישנו את החברה החרדית. אחר כך אמרנו שהסמארטפונים ישנו את החברה החרדית. כל פעם נאחזים באיזה שביב של אופציה - וזה לא קורה. האתגר רק גדל ונהיה יותר קשה"

סדרת הספרים (והפודקאסט) "הקיפוד והשועל" ומשמש עמית מחקר בכיר במכון למדיניות העם היהודי - לא פוחד להיכנס לשדות מוקשים. להיכנס? הספר רוקד על כל שדות המוקשים המקיפים את סוגיית המגזר החרדי. משנאת חרדים דרך דמוגרפיה ועד קריאה לחילון וצמצום החברה. לא מדובר במניפסט סוער ומלא פאתוס - זה לא הסגנון של רוזנר, שלפני שנים קיבל אותי לכתוב 30־ קצת יותר מ בעיתונות. הוא אדם של אמירות מדודות. אלה החומרים והנושאים שמרימים את הקול, כמו למשל ההצעה לפעול לחילון

אחוז 30 שואל על גיוס לצה"ל אין 30־ אחוז שעונים כן ו 30 , שעונים לא אחוז שעונים אולי - אני מקבל רוב דומיננטי קבוע ברוב הנושאים. בסוגיות המרכזיות הם לא כאלה מגוונים. המגזר מדבר בקול אחד. "שנית, כל עוד מדינת ישראל מדברת עם ‘המגזר’ החרדי במקום לדבר עם החרדים, נגזר גם עליי להסתכל על החרדים כגוף אחד. כשרצו לגייס אותך, שלחו לך צו גיוס. אבל כשרוצים לגייס את יצחק מאלעד, מנהלים שיח מול הנציגים שלו בכנסת. למה? יש אזרח, דבר איתו, לא

אלף תלמידי 75־ ל 400־ אסטרטגיה מבריקה: להגיע מ ישיבה זו הצלחה פנומנלית. הלוואי שהחרדים היו משקיעים את האנרגיה הזאת גם בהצלחה ממלכתית ולא רק בהצלחה מגזרית. הספר הזה מיועד לרוב הישראלי הלא־חרדי. אני מניח שיקראו אותו גם חרדים, ואני מניח שחלקם לא יאהבו אותו". אחוז. מי לא 99.9 אני מניח שהחלק הזה יהיה בערך אוהב שמתייחסים אליו כאל אתגר, נתמך, חברה שמיועדת להריסה?

27. 02 . 2026 ׀ ימ ים 7 ׀ 34