ידיעות אחרונות 7 ימים

המשך

המלצר ניגש ומניח עלה גדול של בננה, מעמיס עליו אורז ויוצק שתי מצקות מלאות של גי, חמאה מזוקקת, צלולה וריחנית. אין הסברים. מזל שטאפאס שם. היא מכניסה את האצבעות עמוק לתלולית הרטובה והמתובלת, נותנת לכל בחישה ומעיכה קלה עם היד, גורפת ממה שרקחה בתנועה מיומנת עם האגודל ומשם במהירות לפה

הענק הירוקים שהחליפו בגללה את המשקים הקטנים) מוצפות בקלוריות אמריקאיות של סירופ תירס עתיר פרוקטוז בעיקר. מאז שנות , אנשים שמתים מרעב המוני מתים בגלל 50 ה־ החלטות פוליטיות, לא בגלל איתני הטבע. . יש מספיק 80 כן, גם באתיופיה של שנות ה־ קלוריות היום בשביל שגם האנשים הכי רעבים על כדור הארץ יהיו שמנים. מבלבל מאוד. הודו מאמצת קצת מהטכנולוגיות החדשות, אבל גםעכשיו היאעדיין מתבססתעלחקלאים ומשקים קטנים עם יעילות בינונית ומטה. היום, בדיעבד, אנחנו מבינים שגם בשיטה הזו, המסורתית, יש יתרונות רבים - הקרקע לא מנוצלת עד דק, התוצרת איכותית ומגוונת יותר, התלות בתאגידי הזרעים והדשנים הבינלאומיים נמוכה, הפרנסה אולי קטנה, אבל היא מגיעה לחקלאי עצמו ולא לחברה גדולה ונצלנית. המערב אימץ טכנולוגיות בתיאבון שלא ידע שובע, ובדיעבד גילה שהוא מכלה את משאביו, מנסר את הענף שעליו הוא יושב. בהודו יש איזו חוכמה פנימית שקטה, שגם הבריטים, השליטים המתנשאים הקודמים של חצי האי, לומדים היום על בשרם. הרגל, יסתכלו עליכם כאילו בעטתם בסבתא. אולי זאת סבתא שמתה ועתה התגלגלה לכדי יתוש? המערב אהב לזלזל בקדושת הפרות ההודית, נוכח המחסור במשאבי המזון של המדינה. אם חסר שם אוכל, למה שלא יאכלו את הפרות? תהו בפטרוניות יודעת־כל. בשנים האחרונות זה כבר ברור כשמש. אין תעשייה בזבזנית יותר, של כל משאב שאפשר להעלות על הדעת, מגידול פרות לצורכי בשר, ובשר פרה הוא בוודאות לא הדרך היעילה להזין אוכלוסייה אדירה כמו שיש בהודו. בדיוק ההפך. גם כשהודו היססה לאמץ את הטכנולוגיות של המהפכה הירוקה ההיא, להרוות את אדמתה בדשנים ובחומרי הדברה, היו שהרימו גבה. אלא שדווקא השמרנות וההיסוס הצילו קחו למשל את הפרות. הן קדושות בהודו. בכלל חיות. חלק מאותה תפיסה של גלגול נשמות. היום אתה פה, מחר אולי תהיה זבוב קטן. אם תהרגו יתוש בהודו, סתם מתוך

מוזאיקת עגבניות. באורה סוגי שרי 20־ גרינז מגדלים כ

אותה מכיליון ומתלות קיצוניים. אולם לא הכל ורוד. שיטות הגידול המסורתיות הן אולי אקולוגיות יותר, אך לא יעילות, תלויות עד מאוד באיתני הטבע ההפכפכים ולא מצליחות לענות על הצורך ההולך וגובר בתוצרת חקלאית של מיליארד ומשהו תושבים. והנה, פה נכנסת ישראל לתמונה. הג׳יניוס הישראלי בתחום הזה הוא באמת משהו עתידני בעומק ההוליסטי שהוא מציע לענף. הפתרונות שהטכנולוגיות הישראליות בחקלאות הציעו לעולם שינו אותו ועדיין

לא רק עגבניות בעצם. ירקות בכלל. אנחנו לוקחים את הסלט הישראלי שלנו כמובן מאליו. קשה לנו להעלות על הדעת שולחן בלי עגבנייה ומלפפון קצוצים קטן, בלי ערימה של עלים ירוקים עם איזה ויניגרט מהיר. אבל כשאירגנתי בארוחת הצהריים באורה גרינז שולחן שלם מכוסה במוזאיקה של עגבניות טריות שהרגע נקטפו, הקהל התרשם אבל הגיב בחשדנות. עיתונאי מקומי שאל אותי בגלוי - אני הייתי בישראל, הוא אמר, אתם אוכלים הרבה מאוד ירקות טריים. אנחנו לא. בחצי יבשת אדירה כמו הודו, כשמסביב דוכני רחוב קטנים לאן שהעין לא מסתכלת, שאינם מחוברים לשום מערכת ביוב או מים, כשהמים עצמם אסורים לשתייה, תוצרת טרייה, כזו שלא עברה שום סטריליזציה בחימום, לא תמיד מותאמת תרבותית. הנטייה הטבעית להעביר כל דבר מניפולציה של חום, היא קודם כל בטיחות מזון הגיונית. השימוש שלנו בכמויות של תוצרת טרייה קבועה על כל שולחן הוא לא רק שיר הלל לחקלאות המקומית אלא גם שיר הלל לברז עם המים הסבירים לגמרי שיוצאים ממנו. עבורי, לשכנע את הקהל המקומי לאכול גספצ׳ו מעגבנייה טרייה, זה קצת כמו לשכנע את סבתא שלי לאכול טרטר בשר או דג נא. אפשרי, אבל לא קל. ״זה בעצם האתגר הגדול ביותר שלנו״, אומר לי בשיחה אישית דוד קינן, אחד היזמים 20 הישראלים מאחורי החווה, שגר בהודו כבר שנה, ״אנחנו מאמינים בטכנולוגיה הישראלית וביכולת שלה לסייע פה למשקים קטנים במגוון אזורי אקלים בחצי האי. האפליקציה פשוטה יחסית ואפילו לא יקרה מדי. אלא שלא בכל מקום במדינה יש מספיק קהל פרימיום הרפתקני שירצה ויסכים לאכול בשר נא של עגבנייה. ובשביל עגבנייה מבושלת חבל לטרוח ולגדל את הדוגמניות היפהפיות שצומחות אצלנו. אנחנו בונים על המעמד הבינוני הצומח במהירות בהודו ועל החשיפה שלו לתזונה בינלאומית ותוצרת טרייה. השוק הזה בנסיקה״. עבורי, על כל פנים, זאת ברכה. אני מבשלת בהודו עם התוצרת הטובה ביותר שיכולתי לחלום עליה, מגרש משחקים קולינרי. השרי הצהובות, סוכריות מהחממה, נכנסות לבלנדר עם שן שום וצ׳ילי, פלח אפרסק וקצת בצל, בלסמי לבן ומלח, נטחנות דק־דק, מסוננות ונפתחות לאמולסיה עשירה עם שמן זית. שף ניראז׳ מציעשנגישאתהגספצ׳ו עםפאני פורי מסורתי - כדור בצק דקיק תפוח וחלול, שבדוכני הרחוב ממלאים במחית מתובלת של תפוחי אדמה וחומוס ואז משקיעים בסיר גדול מלא במי תמרהינדי, כוסברה ותבלינים. אנחנו שמנו בו טרטר דג ים עם איולי ברברה אתיופי,

משנות, ברוב המקרים בלי לעשות השמדת ערך אגרסיבית לאדמה ולענף בעתיד הרחוק. טפטפות, התפלת מים ויריעות כיסוי חקלאיות - של פריצות דרך שאפשר ליישם גם במשקים

קטנים ולהפוך אזורים צחיחים כמו רמת הנגב או הערבה למרחבי חקלאות פוריים ומניבים. תוסיפו לזה זרעים כחול־לבן, סופר־איכותיים, שלא נועדו רק להכפיל כמויות ולהאריך חיי מדף, אלא להביא לשולחן תוצרת טובה, מזינה וטעימה - ויש לכם פה מודל שאפשר להלביש על תנאי מזג אוויר וסוגי קרקע משתנים. חוות אורה גרינז מבוססת על טכנולוגיות ישראליות. בפאתי בנגלורו הם מגדלים כמעט סוגים של עגבניות. שרי כתומות וצהובות 20 ועגולות ואובליות, עגבניות ביף סטייק תמריות, אגסיות, תותיות, שוקולדיות. מהסוג הטוב, הטעים, הארומתי, המתקתק ביותר שאפשר להעלות על הדעת. וכל זה במדינה שלא רגילה בכלל לצרוך עגבניות בצורתן הטרייה. מוסיפים את המלח. דקות) 7 ־ 5 . לקראת סוף הלישה (אחרי 3 מוסיפים את הזיתים והצ'ילי ולשים עוד דקה עד שהם נטמעים. . מכסים במגבת לחה ומתפיחים במקום 4 חמים שעה. כדורים, נותנים להם לנוח 8 . מחלקים ל־ 5 דקות ומרדדים כל כדור לאליפסה 10 מ"מ). 3 דקה מאוד ( . מחממים מחבת כבדה על אש גבוהה 6 מאוד וצולים כל נאן דקה מכל צד, עד שמופיעים בועות גדולות וכתמים שחומים. ה � . מברישים בשמן זית מיד כשיוצא מ 7 מחבת ועורמים בתוך מגבת כדי לשמור על הרכות.

נאן זיתים וצ'ילי

דוד קינן, ממייסדי אורה גרינז: "לא בכל מקום בהודו יש מספיק קהל פרימיום הרפתקני שירצה ויסכים לאכול בשר נא של עגבנייה. ובשביל עגבנייה מבושלת חבל לטרוח ולגדל את הדוגמניות היפהפיות שצומחות אצלנו. אנחנו בונים על המעמד הבינוני הצומח"

יחידות): 8 חומרים (ל־ גרם קמח לחם 500 כף שמרים יבשים 1 כף סוכר 1

כוס מים פושרים 1/2 כוס יוגורט טבעי 1/2 כפות שמן זית 3 כפית מלח אטלנטי 1 כוס זיתי קלמטה קצוצים גס 1/2 צ'ילי אדום קצוץ דק 1 הכנה:

. מערבבים בקערה את המים, השמרים 1 דקות עד שנוצר קצף. 5 והסוכר ומחכים . מוסיפים את היוגורט, שמן הזית 2 והקמח ומתחילים ללוש. כשמתגבש בצק

20 . 03 . 2026 ׀ ימ ים 7 ׀ 122