ידיעות אחרונות 7 ימים

/ שלמה ארצ י /

צעירים במלחמה

מצאתי את עצמי מבלה איתם במקלט הנדיבים / כמה פעמים - בביקוריי אצל בתי, בביקוריהם אצלי ובמקרה, כשפשוט רכבתי באזור והייתה התרעה אז נכנסתי. הצעירים האלה במלחמה הם הנכדים שלי, הם האהובים, מה שנקרא, הם הנדיבים אליי. לפעמים הם פה ולפעמים בבתיהם. אבל פה: "סבוק, רוצה מים?" "סודה?" "קפה?" "שיר חדש?" כי אצלנו כולם מוזיקאים. שבבליץ אני מספר להם שיחה רצינית / מול גרמניה הנאצית הלונדונים חטפו הפגזות הבריטי אשליה מבחינתם מה שקורה פה זו מין מה פירוש? אני שואל טרום בגרותית. ואחד מסביר לי שזה מין מצב אשלייתי שמאפיין תחושת אידיאליזציה שבה הכל פשוט וברור, טובים מול רעים, ושהצדק תמיד ינצחעדשנתקליםבזרועהמציאות ושם הכל נהיה מורכב. ממממעניין, אני אומר. “ככה מתחילה מלחמה”, אומר , “העניין זה איך היא נגמרת”. 27 בן ה־ בסוף זה שקורא ספרים מצטט את יון “יש חורים פוסה, חתן פרס נובל שכתב: שאפשר לראות דרכם מבעד לקירות”. זה המצב פה? הוא עונה, "זה המצב במלחמות", "מלא חורים". טוב, מישהו בא לאכול שווארמה מבעד לאזעקות? אני שואל. "בטח", אומר האחד. "אני צמחוני", אומר השני, "אבל אבוא איתכם". אני מביט בהם. בר־מצווששלא הייתה / אוי, אלוהים, לאן נעלמו השנים? במיוחד במלחמה הזאת שמטשטשת את הזמנים, את הגילים - מבוגרים הם ילדים וילדים לא פעם מבוגרים, כמו שהלילות לא לילות והימים שלי, 13 לא ימים. קחו את הסיפור המוזר של הנכד בן ה־ ממש ביום ילד מיוחד במינו שהיה אמור לחגוג בר־מצווה (להזכירכם בשבת). העלייה לתורה שנפתחה המלחמה נדחתה, הוא לקח את זה כמו גבר. קניתי לו גיטרה. הוא מנגן ושר כל המלחמה. אני מתנחם בעובדה שאולי הוא יותר ממה שהיה זוכר הבר־מצווה שלא הייתה יזכור את לולא נדחתה. כשהיו קטנים לא היו עונים כמעט ישנים המון / לווטסאפים. פעם סימסתי לאחד מהם בחורף: מה נשמע? וענה לי בקיץ: בסדר סבא. אבל במלחמה הזאת הם ערניים, עונים, מקפידים להיכנס ולצאת לפי ההוראות. ועם כל זאת, הם גדלים יותר מהר מהמצופה, בטח במלחמה. לא שדברים שקרו לנו רק בגוף, בעיקר בנפש. הם חושבים ולא יודעים שדברים שקורים להם לא יקרו להם לעולם, לא יקרו לנו לעולם. הם מקנאים בנו ("הייתה לכם תקופה כזאת שהאושר בא בזעם", מצטט לי אחד מהם משיריי). הם ישנים המון, בעיקר ביום. ארוחת הבוקר שלהם זו ארוחת במשך שמונה חודשים ובעצם חיו מתחת לאדמה בטיובים. הם יושבים ומקשיבים עייפים וכמו כולנו הם לא מכירים את הפתרון, רק את החידה.

הצהריים שלי. שמתי לב לעוד דבר - שבחייהם האישיים הם שומרים את עצמם לעצמם. אצלם כשקשר מסתבך מדי ומראה סימני תלות, הם מתירים אותו במהירות בטענה שעדיין לא מתאים להם להיקשר מדי. 'סתכלו על הצעירים שלכם התרעה בכביש / , ילדיכם, נכדיכם, צעיריכם. האם הם משתנים 2026 בחורף לנגד עיניכם? האם אתם מבחינים במשהו? הרי ברור שהם אלא מצליל ומטיל, מציות מספרים מלחמה לא לומדים , ולא משנה באיזה 2026 וסיוט. הצעירים האלה מחורף

שינסו ברבות הימים לכתוב על אהבה בעולם. וזה האמנים בכלל לא פשוט בעולם כל כך כועס ונלחם ורוטן ומרכל ומפציץ ומפגיז. ועוד משהו מסימני התקופה, ככל שאני מתקרב אליהם במלחמה אני שם לב שחלק מהם חיים כרגע בתוך התאהבות טינדרית חולפת בת יומיים. כלומר לפעמים הם מעדיפים לישון עם מישהי מאשר להיות איתה. ואז להתחפף. ובעיניי אלה סימפטומים של חיפוש בדידות מלחמתית. קרבה מהירה, זו "שמע, סבוק", אומר לרכוב עד סיציליה /

אחד, "לרגעים אתה לא קורא אותנו נכון וטועה בהבנת חיינו. בעולם מתוקן יכולתי לרכוב באופניים אחרי מישהי עד רק שזה לא עולם מתוקן". לסיציליה, ברצינות? אני מתפעם, אז בוא נרכב לפחות אתה ואני, רק עד לפארק. ואם תהיה התרעה נתחבא. "אם אתה לא יודע, לפני שבועיים באזור הפארק". נפלה חתיכת טיל ברצינות? נפצע עובד הודי "באמת. לא שמעת? שם קשה". לא ידעתי שזה כה התקרב אלינו, כאילו עד הודו. כשהייתי כשהייתי בגילם / התחילה ישר בגילם כל דרך שעברנו מה הכוונה? שבשנייה מגעגועים. שחצינו כל מטר בה, כבר התגעגענו למה שהשארנו מאחור. אז הם לא דומים

לנו. הם פחות נוסטלגיים לעצמם ובאופן מוזר יותר מתגעגעים דווקא לאירועי הדור שלי, לשירים של אז. מצד שני, מתפלספים, בוחנים סיטואציות, מחוברים להורים. "סבא, אתה חושב שאני מתנשא כי אני לא מקבל את הכל כמובן מאליו?" שואל אחד. מה פתאום, אני חושב שאתה בסך הכל מתנסה. אחר כך שוב אזעקה, שוב למקלטים, שוב לילה ללא שינה. אני חש זומבי ומחבק אחד ואומר לו: המצב כרגע הוא כאילו נעמדת ליד המעלית וכשהדלת שלה נפתחת אתה לא נכנס אליה כי אתה לא יודע לאיזו קומה רצית להגיע. . הילדים של המלחמה הזו, מי 2026 הם והכלב / יודע איך ייצאו ממנה. האם בטראומות? יש מצב. אני יוצא החוצה אחרי ששהינו יחד במקלט, לוגם מהמים, מביט בהם כשהם מוציאים את הכלב (ג'ימי) שהתחבא ביירוטים מתחת לכיסא. הם צועדים איתו לאט ברחוב. הוא עושה את צרכיו. איך השנים חולפות בין המלחמות יין. ֵ התרעה אג ותוך כדי, אני חושב. אחר כך מתחילה אני כבר בדרך הביתה. לא אעצור. אני מקווה שאספיק להגיע בעשר דקות. הגעת בזמן? הם מסמסים (כי הם זוכרים שאני נבוך להיכנס לאיזה מקלט לא מוכר). כן, כן, אני עונה. ואחר כך מחכים, × מתפללים, מקווים לסוף טוב.

גיל הם, יודעים לזהות מרחק לפי זמן, כלומר כמה דקות יש כדי לתפוס מחסה קרוב. התרעה רועשת ומפחידה יכולה לתפוס אותם גם ברחוב, בכביש, בשכונה. וכשזה קורה הם לא יתביישו לבקש למצוא מחסה באיזה בניין לא בעל כורחם. הם ראפיסטים מוכר - אני נבוך מזה, מודה. המילים המלחמתיות דוהרות וגדלות להם בפה - יירוט, כטב"ם, טיל, דובר צה"ל - חמינאיות, מלאות רפטטיביות מלחמתית. הם לא בדיוק זוכרים מה שם המבצע מלבד שהמילה "אריה" נמצאת בתוכו, אבל הם מתחשבנים לשפה, אוהבים אותה. "היי, מתחשק לכם לשמוע שיר חדש?" שואל מישהו מהם את באי המקלט, כולל השכנות מהבניין, באמצע היירוטים. הוא אחד כזה שלא נפרד מהגיטרה. טוב, למי יש עצבים? לי לא. להם כנראה כן. אבל אני מקשיב, חייבים לגלות אורך רוח. ) מסבירה לי שילדים 15 הצעירה ( ממשיכים / מה הם בגילה עושים את מה שילדים תמיד עושים. היא עונה, "נו מטר עושים? אני שואל. "הם ממשיכים", וואט". אני מביט בה וחושב שיום אחד כשישאלו אותה מה היא לא תדבר על גשם. היא לומדת 2026 היה לה בחורף אמנות אז כנראה תגיד: זה היה החורף שבו למדתי על חיסול במקום פיסול. "רק אגמור לשתוק ואשוב", היא אומרת לחברה שלה בשיחת פלאפון. האלה יהיו הצעירים לכתוב על אהבה /

, ילדיכם, נכדיכם, צעיריכם. 2026 'סתכלו על הצעירים שלכם בחורף האם הם משתנים לנגד עיניכם? האם אתם מבחינים במשהו?

איור: יזהר כהן

17 ׀ ימ ים 7 ׀ 20 . 03 . 2026