ידיעות אחרונות 7 ימים

איור: יניב שחר  שרית רוזנבלום

הם חוזרים מהמלחמה לכאורה בריאים, אלא שאז מתחילים כאבי הראש, הסחרחורות, הפגיעה בזיכרון, הקושי להירדם ועוד. חייהם נהרסים, אבל כשהבדיקות השגרתיות לא מגלות דבר, רבים מהם מאובחנים בשוגג כפוסט–טראומטיים. רק קומץ מומחים בישראל ידע לזהות שמדובר במשהו שונה , פגיעת מוח שנובעת בעיקר מפציעות הדף, כמו mTBI לגמרי - פיצוץ נ"ט, מטען בחלל סגור או טיל איראני. למרות שלא ידוע מספרם של החיילים והאזרחים שלקו בפציעה השקופה הזו, שני דברים ברורים: הם רבים - וחייבים לטפל בהם. ועכשיו

בלב ג'באליה, הזמן עצר מלכת ,2024 באוקטובר 29־ ב עבור ע', לוחם קומנדו ברפאים, היחידה הרב־ממדית. בלילה ההוא היה ע' חלק מכוח פשיטה שפעל בעומק הרצועה בחשאי. "נכנסנו למבנה באמצע הלילה", הוא משחזר, "אסור היה לנו להפעיל שום סממני רעש קילו 70 ואור. עלינו לקומה השנייה בתוך בית, שם חיכה לנו מטען של חומר נפץ מחובר לתיל ממעיד, הפעלה טיפשה. הראשון בכוח דרך על החוט, ופוצץ את המטען". הפיצוץ היה עוצמתי. ארבעה מחבריו של ע' לצוות נהרגו במקום. הוא עצמו הועף מגרם המדרגות של הקומה השנייה אל קומת הכניסה. "קמתי בלי קסדה, בתוך עננה של פיח ואבק, עם צפצוף מטורף באוזניים", הוא מתאר את הדקות הראשונות לפגיעה. "בהתחלה אתה לא מבין מה קורה. פתאום מצאתי את עצמי זרוק על ההריסות, לבד. לאט־לאט אתה מתחיל לשמוע את הצעקות של הפצועים, וקולט את הסיטואציה". באותן דקות גורליות, האדרנלין שיכך את הכאב. למרות רצועה קרועה בברך ופגיעה באוזניים ובצלעות, ע' לא עצר לבדוק את עצמו, וזינק מיד לסייע לחבריו. "ניסיתי לטפל בחבר שלי, שאיבד את הראייה. כשהוא פונה התחלתי לפנות את הגופות של החברים הכי טובים שלי, שהיו איתי מהיום הראשון בצבא". אחרי פינוי תחת אש לגבול ומשם לבית החולים ברזילי, הגוף של ע' התחיל להראות את סימני הפגיעה. "הייתי בבית חולים יום אחד והתעק ־ שתי לצאת להלוויות של כל החברים", הוא מספר בעצב. הוא שוחרר עם

סד על הרגל והחל שיקום אינטנסיבי בבית לוינשטיין. אבל בתוך מסע השיקום הפיזי, משהו אחר בתוכו נותר שבור. "פתאום אחרי כמה שבועות, אמא שלי שמה לב שאני לא זוכר כלום, ושאני לא מצליח לדבר כמו שצריך", משחזר ע'. "המשפחה חשבה שאולי זה פוסט־ טראומה, בגלל מה שקרה לחברים שלי. בזמן אמת לא ידענו שאני סובל מפגיעת ראש, לא נפצעתי שם, לא היה שום סימן שהסביר מה קורה לי". התסכול הפך ליומיומי. הלוחם המצטיין, שסיים חמש יחידות במתמ ־ טיקה, פיזיקה ואנגלית והיה שחיין תחרותי, מצא עצמו אובד עצות מול פעולות יומיומיות פשוטות. "אמא שלי אומרת לי משהו וחמש דקות אחרי אני יורד למטה ולא זוכר מזה כלום. לא שכחתי, זה פשוט לא נכנס לי למוח. אני מתעקש איתה שהיא לא אמרה לי כלום. וכל יום זה קורה כמה פעמים". הקושי חילחל גם לשפה ולריכוז. "יש מילה בראש שאני רוצה לבטא, אבל היא לא יוצאת החוצה, פשוט תקועה. או שאני מנסה להיזכר במילה פשוטה ואין לי מושג מהי. אני לא יודע איך להמשיך משפט, לנהל שיחה. לא מסוגל לפתוח ספר ולקרוא יותר מחצי עמוד. המוח שלי עף, אני לא מצליח להתרכז". השינוי הגיע בזכות מפגש מקרי עם חבר לצוות שנפצע באותו אירוע. "הוא אמר לי: 'אני לא זוכר כלום. נדפק לי המוח'. אמרתי לו: 'אני מרגיש אותו דבר'. הבנתי שזה לא רק האובדן והכאב שגורמים לי לא לרצות לדבר". רק לאחר שהשתחרר מהשרות הצבאי בדצמבר האחרון ועבר

20 . 03 . 2026 ׀ ימ ים 7 ׀ 56