ידיעות אחרונות 7 ימים

תי רגועה מהמים". איפה אמרת לחברים בבית שאת נמצאת השבוע? "אמרתי שאני נוסעת עם קבוצת פוסט־טראומטיים, 'כל המכופכפים'. יותר נוח לי להגיד את זה ככה, כי זה פחות כבד. גם מול עצמי וגם מול אחרים. איה, מד ־ ריכת האיגרוף שלנו שהצטרפה, הגדירה את זה יפה, שלהיות פה בטייטל 'החניכה' זה אנטיתזה בשבילי, כי בדרך כלל אני 'המפקדת'. עניתי לה שאני מנסה בכל כוחי ליהנות מזה, אבל מה שקרה בטרקטורונים הראה אנשי צוות, 3,000 לי שזה תמיד עליי. יש משלחת עם ותמיד אני קדימה, והראש ישר רץ: 'איפה תיק העזרה הראשונה' ו'מי פה חובשת', ו'איפה הרופא', ו'מי פצוע יותר קשה, שצריך לטפל בו'. האם אנצח את זה? לא יודעת. האם אעשה הכל כדי שזה לא ישלוט בי וימרר לי את החיים? כן. עכשיו הנוף יפה והגוף שלי מרגיש רגוע כי אין פה מלחמה, ואני סבבה עם זה. העניין הוא להקיף ולהיות מוקף באנשים שיזכירו לי את זה, גם בי ־ מים שאין כח להמשיך". באותו מסע טרקטורונים ששייט לו בין הכפרים שבינם לבין ציוויליזציה אין ולו דבר, חיבקתי חזק את ליה, שדוהרת, חותכת ומתחרה עם הבנים, משאירה אבק לאחרים, והכי חשוב: משאירה אותנו בחיים. ליה היא האשה שאתם רוצים שתהיה על ידכם בחיים. מאמא שכזו, עם רעמת תלתלים אדומה ואנרגיה מתפרצת, כמו לבה, כל כך מנוגדת לרגעי הדאון שלה. הייתה מהמורה בדרך, כזו שאדם מהשורה לא היה מעניק לה תשומת לב בכלל. אבל לליה זה הספיק כדי להיתקף בקוצר נשימה קיצוני, שהתברר כהתקף חרדה חמור. המיניבוסים עצרו, וצורי, קובי והפסיכולוג שהתלווה למשלחת ירדו אליה, ניסו להרגיע, לתת מים, ומקץ שעה ארוכה המשכנו בדרכנו. בנהיגה בכפרים האפריקאיים ליה עוצרת, נותנת ממתקים לילדים, כולה לב. אבל בין נסיעה לנסיעה, פתאום האגזוז של הטרקטורון שלפנינו משמיע קול נפץ, והיא קופצת. נושמת עמוק, ממשיכה ונראה שהכל בסדר. אבל אז דנה ואייזיק מתהפכים עם הטרקטורון, בשל בעיה טכנית, וכולם בהתקף חרדה. דם, תחבושות ופינוי לבית חולים לא באים בטוב לשום קבוצה, בטח לא מרשה ליהנות. פיצוצי אגזוז או טריקה זורקים אותי לירי. הרגשתי מעיקה על אנשים ועל עצמי. למה הנאה זו פריבילגיה עבורי? אחרי שיחה עם פסיכולוג המשלחת השתכנעתי שאני לא מוותרת" לא לזאת. ליה מתיישבת בצד, שוב צריכה עזרה. קשה לה להחזיק את מה שצברה בתוכה. כמה ימים אחר כך, על החוף הפסטורלי, היא מספרת על שבעת הסבבים שעשתה במלחמה הנוכחית, ומה גרם לה להישבר. זה לא היה קרב אלא נשק תקול בסביבה מאיימת, ויחס אישי של מפקד שביטל את העוצמה הטמונה בבחורה הזו, שהיא זמרת־יוצרת, מורה לפיתוח קול, פסנתר, כתיבה והלחנה. "הקושי שלי פה", היא אומרת, "שהמוח לא מרשה לי ליהנות. פיצוצי אגזוז זורקים אותי לירי, טריקות דל ־ תות - לכדורים שנכנסים. עד היום לא ביקשתי הכרה, כדי שלא ייקחו לי את היכולת להתגייס למילואים. מה נשאר לי, חמש שנים? תנו לי לעשות אותן בכבוד. באתי לפה הכי חשופה מכולם, כי אצלי זה חדש, שלושה חוד ־ שים. אני לא רוצה לחוות ליד אנשים התקפים, כי זה לא הוגן כלפיהם. אפילו אמרתי לצורי שאני רוצה הביתה. ליה פדידה, חובשת "המוח וקלעית במיל':

הרגשתי שאני מעיקה על אנשים ועל עצמי. למה אני לא מצליחה ליהנות? למה זו פריבילגיה עבורי? בסוף הפסי ־ כולוג של המשלחת עשה לי שיחה של שעתיים. הלכנו על החוף הלוך ושוב, והשתכנעתי שאני לא מוותרת". כן, קראתם נכון. הרבה פוסט־טראומטיים ממשיכים לשרת במילואים. החבר'ה מספרים שפלוגות שלמות הן פוסט־טראומטיות אבל יוצאות לקרב. הסיטואציה הקר ־ בית עוזרת להם לתפקד. רק בבית הם חשים את המשא הכבד. "אין לי בעיה תפקודית בסיטואציית לחימה", , מפקד ביחידה קרבית. "זה דווקא עושה 31 אומר הראל, לי טוב. כי בקרב אתה נוכח ברגע. מרגיש סופר־משמ ־ עותי, הכי תותח שיש. ואז אתה חוזר למשרד, ושם אתה בורג קטן, ואין משמעות קיומית למה שאתה עושה. הסי ־ פוק וחדוות העשייה חסרים. וגם הדריכות והסטרס נשא ־ רים איתך. בת הזוג הולכת לשירותים, אתה מיד קופץ: 'לאן את הולכת?'. שלוש בלילה, לאן היא יכולה ללכת? לכן בעמותה אני הולך לאיגרוף, כי שם אתה חייב להיות נוכח ברגע. ברגעים של שקט, לבד, יותר קל להישאב למחשבות וזיכרונות. אפילו פה יש רגעים שיש רעש ואתה קופץ: 'מה, זה ירי? לא זה לא ירי, אתה בזנזיבר'". אני רואה אתכם יושבים פה יחד בערבים. אתם מד ־ ברים על זה? "אין בקבוצה שיח מפורש אלא רק בסאבטקסט. אני לא מדבר על האירועים, כי מרגיש לי שזו לא מטרת השיחה. פעולות עיבוד אתה עושה עם הפסיכולוגית. פה זה יותר להיות בסביבת אנשים שיכולים להבין אותך, ומתמודדים עם אותם אתגרים כמוך, ולשמוע מה הם עושים ואיך הם מתנהלים". בניגוד לנכי צה"ל קיטעים, ההסתרה הפכה להיות חלק מחייהם. "חברים שלי", אומר הראל, "יודעים שאני פה במשלחת, אבל זו לא הבחירה הראשונה שלי להגיד לאנשים איפה אני עכשיו ועם מי. בעבודה אמרתי שאני טס עם חברים מהמילואים". יש בושה? "בתחושה שלי. בתיכון הצטיינתי, בצבא התקבל ־ תי לסיירת, אחרי זה קורס קצינים, הכל לפי התכנית, תמיד מוביל, ואז פתאום, איך יכול להיות שדבר כזה השפיע עליי, ועל החברים פחות? אולי אני רכרוכי ומ ־ וותר לעצמי? אני מרגיש שיש פה קטע גברי. למרות שלדעתי, כל הצוות שלי פוסט־טראומטי. זה לא שיש שיחת פלוגה ומדברים על זה. אני יודע כי אנשים פונים אליי לאשר דוח אירוע, שזה מסמך שצריכים כדי לקבל הכרה. אז אני מבין לבד". × × × הניגוד בין הים הכחול והשלווה למתרחש בליבם של אנשים משווע. כך למשל, ארוחת הבוקר. תור ארוך של אנשים עם צלחות ביד, עמוסות סלטים, לחמים, דברים טעימים. כולם מחכים לחביתה או ביצת עין. הם מד ־ לגים מעל אדם שרוע. איש לא ניגש אליו. זהו צורי. חלק מהסימפטומים הפוסט־טראומטיים שלו כוללים התעלפויות, ולפי ההוראות שהוא עצמו חוזר ואומר, אסור לגעת בו, אחרת הוא יכול להרביץ, באופן לא מודע כמובן. זה קורה לו במסע כמה פעמים ביום. אחר כך, כשיקום ויתעשת, הוא יסביר לי שבבית זה קורה פחות. "קודם כל כי אני על גראס רפואי", הוא אומר, "וגם בגלל כלבת השירות שלי, שמזהה כשאני הולך להתעלף, ואז אני יושב. ואם לא הספקתי, היא מעירה אותי, ואני חוזר לעניינים. "פחדתי לצאת עם האנשים האלו למסע", הוא מגלה, ח � והם לא נ 24/7 "כי ביומיום אני לא צמוד אליהם שפים להתעלפויות שלי. אחרי הרבה מחשבה הבנתי שדווקא כשאני בא ככה, חשוף לא פחות מהם, זה מראה על דוגמה אישית. שלא משנה מה הכאב והטריגרים, אפשר לחיות עם זה. לקום, ליצור חיים. אשקר אם אגיד שקל לי פה. יש לי פה רגעים מורכבים, עם עצמי ועם החיילים. חבר'ה פה יצאו מהארץ כמוני, בלי קנאביס רפואי. בגלל שידעתי מראש שאנחנו מגיעים למדינה שאסור קנאביס, אמרנו להם: 'תכינו את עצמכם', תו ־ רידו מינון לאט, תצטיידו בכדורים רק למסע. אנחנו משתדלים לתת הפסקות סיגריות, הפסקות נשימה.

צילומים: אורי מאירוביץ'

לוקח אותה הצידה, מרגיע. בסוף היום אנחנו יושבות על החוף. כחול לכל מקום שתסתכל, רוח נעימה, ואור שקיעה כתום שמתחלף לכחול עמוק עוטף אותנו אט־ אט. בשיחה עולה ה"פטור מתור" שמגיע לפצועי צה"ל, ומגיע בדרך לא דרך גם לזייפנים שלא באמת זכאים לו. היא מסתכלת בעיניה החודרות, ומספרת שזה לא מה שחושבים, שעבורה זו בושה גדולה להיות נזקקת למ ־ שהו, ואיך לא מזמן, אחרי 'יום לא פשוט', הגיעה לבנק והפקיד אמר לה 'חכי בתור'. לא היה לה כוח להסביר לו, אז היא פשוט הלכה הביתה. ואז היא מנסה לתאר מה הכוונה ב"יום לא פשוט" עבורה. "זה יום", היא עונה ומכניסה לעולמה, "שבו יש לי סיוטים חריפים ומאוד מוחשיים, או לחילופין, לילה שאני לא ישנה בו בכלל, גם אם אני לוקחת את כדורי השינה. סטרס מאוד גבוה. פלאשבקים, או שאני מוצ ־ פת במקסימום, ודברים פשוטים הופכים להיות קשים. והמשמעות היא לא לצאת מהבית או מהמיטה, או לא לאכול, כי אני לא יכולה להכין לעצמי אוכל". היא בהפוגה מהמילואים, בוגרת שישה סבבים. המ ־ פקד שלה הבין ונתן לה חלון של אוויר, שבו היא מנסה לטפל בעצמה. כמו שהיא עצמה, כמפקדת, זיהתה אח ־ רים ושלחה אותם הביתה לטיפול. "היו לי חיים מלאים, עבודה, זוגיות וחברים, תרבות וספורט ובעיקר", היא עוצרת לשנייה, "ישנתי בלילה". כשהטראומה תקפה, השילה מעליה את כל חייה הקודמים – בן הזוג עזב, ומקום העבודה, שבהתחלה הכיל והתחשב, לא נתן גב ברגעי האמת. "עכשיו יש לי בן זוג", היא אומרת. "לקח לי שלושה שבועות לספר לו על הפוסט־טראומה, והוא מילואימניק, אז היה יותר קל. הוא יודע שבשנייה אני יכולה להפוך למישהי אחרת. להשתתק, להיעלם, הת ־ פרצות זעם. במקום העבודה הקודם חצי תפקדתי. לא ידעתי איך להסביר מה קורה לי. אבל יום אחד קלטתי שלא ישנתי חודש. היו רגעים שהגוף שלי עילף את עצמו, לא שינה אלא קריסה. ואז את מתעוררת בבהלה ולא יודעת מה השעה ומי את. ביום שהבנתי, זה היה עצב מאוד עמוק, על מצב שאני לא יודעת איך לפתור. פניתי למערכת במשך זמן רב ולא קיבלתי עזרה. הבירוקרטיה שברה לי את הלב. גמרה אותי, ותוך כדי המשכתי לקבל צווי שמונה וללכת. ואז ראיתי מודעה באינסטגרם על 'לצמוח כמנצחים'. הייתי כל כך חשדנית, לא הסכמתי למסור את פרטיי. אבל צורי התעקש. הוא היה הראשון שהבין, שיכולתי להגיד לו מה עובר עליי, שלא שופט אלא מזדהה". היום הראשון סיפק לה הרבה טריגרים, כמו התקרית במסע הטרקטורונים ("שני רוכבים מהקבוצה קצת הש ־ תוללו, וראיתי את הפציעה מתקרבת ולקחתי אחריות שלא הייתי צריכה לקחת") שהייתה רק אחד מהם. עכ ־ שיו היא מספרת איך גם בסשן הצלילה מול האי הכי יפה בזנזיבר, היה לה קשה. "כשהבנות דיברו בסירה, רציתי לקפוץ למים או לעבור סירה. הראש שלי גם ככה רועש. תחשבי 'הבי מטאל' על פול ווליום. לשמחתי המדריך קלט אותי ולקח אותי לראות דגי טונה ותמנונים, ויצא ־

81 ׀ ימ ים 7 ׀ 20 . 03 . 2026