ידיעות אחרונות 7 ימים

לך 'תודה רבה' וזהו. הם לא רוצים כלום בתמורה". × × × 23 בבוקר האחרון בזנזיבר הייתה לשירי בת ה־ בקשה מירדן, השותפה שלה לחדר: להעיר אותה באר ־ בע בבוקר לעשות קיאקים, וגם אם היא אומרת לה 'לא', אז לא לוותר. המשימה הייתה קשה במיוחד היות שיר ־ דן בעצמה חוותה קושי. "בארבע בבוקר", היא מספרת, "קמתי חרא. אם הייתי עם מישהי אחרת הייתי מסתירה את זה, כי אותה מישהי בטוח הייתה שואלת: 'איך את יכולה להגיד את זה, תראי איפה אנחנו נמצאות', ואצ ־ טרך לתת הסברים. בסוף קמתי ועשיתי קיאק והיה כיף. מה שמרגישים פה זה רכבת הרים. את עושה קיאקים, ועולות לך מחשבות ובא לך לעוף הביתה, ללכת למיטה של אמא, להרגיש מקום בטוח, למרות שאת בגן עדן. למזלי מדריך שהבין שאני במצוקה, ניגש אליי והחזיר לי כוחות". חשוב לא לטעות: מדובר בשתי תותחיות. ירדן ושירי הן צמד שיכול לנצח ב"מרוץ למיליון". בגדול, הסיפור הוא שירדן הייתה המפקדת של שירי בטירונות, ואחר כך מינתה אותה לקשרית שלה. שירי כבר הייתה על סף שחרור, שבת אחרונה בצה"ל, כשירדן חשבה שמגיע לשירי עונש והשאירה אותה שבת. לרוע מזלה ק � באוקטובר, בגזרת מצרים־עזה. "כש 7 התאריך היה ראו לנו לעזור במוצב הסמוך", משחזרת שירי, "קפצתי על הרכבים בהתרגשות. כי מבחינתי אני לוחמת, וכל השירות חיכיתי למשהו מעניין. אבל כשהגעתי למו ־ צב ההוא, הדבר היחיד שרציתי זה לחזור למוצב שלנו, ולהתחבא מתחת לשמיכה". לילה שלם ישבנו שם על מיטת שיזוף, הכי רחוק מגבול עזה. אנשים באו והלכו, והבנות דיברו בשטף. מספרות במילים מצמררות איך ירדן נקראה לזהות את גופת המפקד שלה, שהיה בין ראשוני ההרוגים. אותו מפקד דומיננטי, שעשה לה רק שבועות ספו ־ רים קודם לכן שיחה נלהבת על המשך דרכה בצבא. כששמעה על האפשרות לצאת לאפריקה, התקשרה באוקטובר", 7 לשירי. "אף פעם לא באמת דיברנו על אומרת ירדן. "לא ידעתי שהיא כועסת עליי. לכל אחת היה את הפצע שלה. לשמוע אותה מדברת זו עוד זווית. לראות אדם בסיטואציה, מול להבין מה הוא עבר, אלו שני דברים שונים". שירי מספרת שהזיכרונות והפלאשים מגיעים בעיקר ברגעי השלווה, "בגלל שהמקום פה בטוח, אתה נותן למחשבות לרוץ, וכל הזמן רוצה לבכות". אחד הרגעים המטלטלים שחוותה היה בבוקר. "איה, מדריכת האיגרוף, אמרה שהיה לי מבט חלול. אני יודעת שיש לי, אבל זה גרם לי לחשוב: למה אני לא מצליחה להיות ברגע. אני מאוד שמחה שבאתי. גם אם לא הרגשתי מאה אחוז התרגשות, זה עדיין רגע של שקט וחופש". "להגיע לכאן עם קבוצת השווים שלך", אומרת ירדן, "יש בזה הרבה נחמה. לדעת שאתה לא הדפוק היחיד. להרגיש שהים הוא יפה, ולדעת שגם לשירי זה לא עושה כלום. זה לא כמו לטוס לקופנגן עם חברה שהיא לא בפוסט־טראומה, והיא בהיי מטורף, בעוד שלי אין כוח להיות שם. בשנירקול, אני לא חושבת על 'איזה יפה הדג', אלא על הבעיות שלי בחיים. כמו שאמרתי אתמול למישהו: 'קמים לגן עדן מרגישים גיהינום'. בעיקר כשאתה לא עושה כלום עולות לך מחשבות, וגם כשהלו"ז צפוף לא מצליחים לכבות את המחשבות. אתה יכול ללכת הצידה, אבל כאן בניגוד לבית, אף אחד לא ישאל × אותך מה יש לך".

צילום: אורי מאירוביץ'

“רצינו פאן. עיבודים יש מספיק בבית". חברי המשלחת על אופנועי ים

פה כן. כי זה אנשים שאתה לא נפגש איתם ביומיום. ליד הלוחמים, בגלל שאתה יודע שכולם עברו אותו דבר, זה לא נעים, כי מה, אני שונה? כולנו ראינו אותו דבר. תמיד יהיה לך קטע: 'מה, אני כוסית?'". אלישע: "לא אשאל אף אחד פה: 'מה האחוזים שלך?'. כי אתה לא רוצה לחטט. זה מאוד רגיש לכולם. אני יודע לזהות, שפתאום מישהו לא איתך". ליאב: "אתה רואה משהו סדוק בעיניים. אנחנו מזהים ולא מתרגשים מהתקפי חרדה". בכל הזמן שהיו במסע, לא הייתה להם ולו סדנה אחת. לפעמים איה, מדריכת האיגרוף המלווה אותם, עלתה לגג לסשן אימונים קצר. "בכוונה לא עשיתי סדנאות", מסביר קובי. "אנחנו רוצים למלא להם את הלו"ז בא ־ טרקציות ופאן, ולא לעשות מעגלי שיחה מלאכותיים. אנחנו פה להקשיב, אבל זה לא ההיילייט של המשלחת, אלא לוודא שהם יושבים בבריכה, אוכלים אננס, נפע ־ מים ממשפחה של פילים. עיבודים ושיחות עומק? יש להם מספיק". הוא מאמן כושר, וב"לצמוח כמנצחים" 32 רונן בן ה־ . בקרוב יהיה מאמן במרכז החדש שהעמותה 2024 מ־ מקימה ברמת גן, בנוסף לאחד שיוקם במודיעין. "לפני שנתיים", הוא אומר, "לא הייתי יכול להיות במקום כזה. הייתי רוצה לחזור לעזה להילחם. יש דיסוננס, כשאתה מחוץ לעזה, אתה חושב על החזית ועל המלחמה". האירוע המשמעותי שהביא אותו לעמותה קרה לפני כשנתיים, באחד הסבבים שאליהם נקרא. "ישנו באותו בצפון הרצועה. הכרתי את המ"פ, 401 בניין עם חטיבה הוא בא לשבת איתי. נהרגו לו לוחמים ושאלתי איך הוא, והוא אמר: 'זו המשימה'. אכלנו עוגיות ושתינו קפה, ואז הוא הלך ונהרג. אני זוכר שהייתי יורד מהרכבת, ואומר 'אני בתל־אביב'. דיסוננס מטורף". עכשיו הוא כאן, מנסה להתחבר למקום הרוגע. "הפסיכיאטרית", הוא מספר, "נתנה לי משימת כתיבה, ובהתחלה אמרתי שאכתוב פה. אבל לא בא לי. בא לי להיות בכאן ועכ ־ שיו. בארץ כל יום אני כותב, עושה נשימות, מדיטציות, אימונים. פה - כלום. הבאתי ספר ולא פתחתי אותו. לא חשבתי שאני יכול להיות בכזה רוגע. הרבה זמן לא הייתי בחופשה, אבל באמת חופשה. זה מאוד משחרר. המדינה שלנו על סטרואידים. אני רואה בקבוצה אנשים שהם לא כאן, שהמוח שלהם רץ רחוק. פה אפשר להיות אתה בלי מסכה, ומקבלים אותך. מספיק רק המבט. אני יכול להבין מה אתה חווה, כי גם אני חוויתי. בתל־אביב אין לי מקום להתפרק, ולכן ‘מנצחים’ היא קהילה עוצמתית. אתה יכול לשבת שם שעתיים, להתפרק, ובסוף אומרים

החבר'ה אומרים לי: 'פתאום אנחנו עם עצמנו, בלי הת ־ ראה שאולי אוקפץ למילואים או שתהיה אזעקה בגלל איראן'. פה הם פוגשים את עצמם. לפני הטיסה ישבנו עם 'הגשמת חלום' ושאלנו את עצמנו מה אנחנו הכי רו ־ צים להשיג, בסוף אמרנו: שיחייכו. בארץ הרבה פעמים משדרים לנו שאסור לצחוק, כי אגף השיקום ייקח לנו את האחוזים שלנו". איפה המדינה בכל הדבר הזה? "המדינה לא מחוברת לאירוע. תראי איפה אנחנו. הכל פה בצ'יל. בישראל אנשים בדריכות, עם אקד ־ חים, גז פלפל. אנחנו היחידים שחיים ככה. מדינת יש ־ ראל – אתם יודעים לגייס? מעולה. אבל תדעו גם לתת מענה ליום שאחרי. החבר'ה פה לא מסכנים או גנבים, שרוצים לעשוק את המערכת. האנשים פה הקריבו הכל. יש אנשים שהזוגיות שלהם התפרקה, שאיבדו עסקים, עבודות, לימודים, שהילדים לא מכירים אותם בגלל המלחמה והפוסט־טראומה. מי שמגיע אלינו מחפש עזרה, חיבוק, רוצה לחזור לחיים. המערכת שוכחת דבר אחד: לוחם נשאר לוחם, לוחמת נשארת לוחמת. אל תשנו אותנו, אל תיקחו לנו את הטייטל. מספיק שיט אנשים עברו. תנו להם חיבוק. היו שניים שראיתי בבוקר שבכו, ניגשתי אליהם, חיבוק חזק, מבט בעיניים. אנחנו מבינים אחד את השני ממש טוב". הלו"ז עמוס, שופע פעילויות מדהימות. בדרך לש ־ נירקול מגניב ושחייה עם דולפינים, באופק מתחבא לו אי שההתקרבות אליו אסורה. האגדה בזנזיבר מספרת שהאי שייך לביל גייטס. בכל מקרה, מים עושים טוב ו � , שוחה כמו דג. מכ 25 לקבוצה. אפילו ליאב אלמו, בן לם הוא היחיד שפצוע גם בגופו, ולמסע הוא מגיע עם קב, וחבר טוב שהכיר באשפוז של איכילוב – אלישע בן ו � . "אלישע", מספר ליאב, "נכנס לעמותה של צ 23 ה־ ריאל, ואחרי שבוע סיפר לי עליה ואמר: 'בוא נלך לשם, נדבר, נראה'. אני לא אוהב את המילה 'פוסט־טראומטי'. אני קורא לזה התמודדות. מאז הפציעה אני מאוד קצר. פעם התפוצצתי על אמא שלי, ואז הבנתי שזה חריג. אמרתי לעצמי: 'אז עפה לך הרגל, אז מה?', והתנצלתי. זוגתי הכירה אותי בשיקום. גם עליה אני צועק, מת ־ עצבן על כל פיפס. זה לא נעים. במקומה הייתי חותך מזמן. בדרך כלל אני אוהב מסיבות, להשתולל. לפני חודשיים פתאום רציתי את השקט, את הלבד. היום אני מכריח את עצמי לצאת. 'תראה אנשים, יהיה לך כיף'. אני מדבר לעצמי הרבה". במקרה שלהם צורי לא השאיר להם ברירה אלא להגיע. "צורי התקשר", מספר אלישע, "ואמר: 'בחרתי אתכם בפינצטה, אתם חייבים לבוא'". נו, ואיך פה? "יש לי פה דאונים לפעמים. אבל לכולם יש. זה כמה דקות. אני פה, וחושב שלא בא לי לחזור לארץ. ללימודים, למבחנים, לדייטים". ללוחמים כמוכם יש בושה או מחסום להגיד "אני פוסט־טראומטי"? ליאב: "בצוות אף אחד לא יגיד לך את זה בחיים, אבל

"פחדתי לצאת צורי פרידמן, מייסד עמותת "לצמוח כמנצחים": יום הם לא נחשפים להתעלפויות – ֿ עם האנשים האלו למסע. ביום שלי. אחרי הרבה מחשבה הבנתי שדווקא כשאני בא לכאן ככה, חשוף לא פחות מהם, זה מראה על דוגמה אישית"

ETTI-AB@yediot.co.il

20 . 03 . 2026 ׀ ימ ים 7 ׀ 82