ידיעות אחרונות 7 ימים

כדי למצוא את מה שרוצים, צריך לקום כל בוקר ולעבוד )79( ) ורחל 81( מיכה נשואים נוי מאיר, שנים 55 מתגוררים ביישוב החקלאי . בתחילה 1980 ציפורי מאז עסקו בייצור זרעי ירקות, ועצי הזית היו רק תחום עניין משותף. לפני שני עשורים, בעיקר בעידוד ששת ילדיהם שכולם בעלי תפיסת עולם אנתרופוסופית, עברו לייצור שמן זית והקימו את בית הבד האורגני־מקיים שלהם - ריש לקיש. הם סבא וסבתא נכדים ואחד בדרך. 18־ ל

צילום: גיל נחושתן

אז זה הסוד של הזוגיות ארוכת השנים שלכם? רחל: “אין סוד. אנחנו לא חושבים הרבה. אנחנו זורמים עם החיים. מה שיש יש, וממשיכים קדימה”. מיכה: “אנחנו סבלנים אחד לשני אני חושב, אנחנו כמעט ולא רבים, לא הולכים מכות, וטוב לנו אחד עם השני, נעים לנו ונוח לנו”. רחל: “אנחנו גם מהדור שאפילו אם יש קושי, מנסים לעבור אותו. דור שלא מחליף הרבה ולא אומר פתאום ‘אוי, אנחנו לא מסתדרים, אז נעזוב’, אלא גם כשקשה ממשיכים הלאה ומנסים למצוא את הטוב בכל דבר”. חמישה מבין ששת ילדיהם גרים רחוק מהם. “בין אבירים בצפון עד באר שבע בדרום, רק הבת איילה גרה איתנו במושב”, מספרת רחל.

רחל הגיעה מוויילס שבבריטניה, ומיכה גדל בשבי ציון הסמוכה לנהריה. הם הכירו על שפת הים של שבי ציון, כאשר מיכה עלה מהגלים ורחל טיילה על החוף עם אמו ודודתה. השניים לא ידעו אז, אבל המפגש היה מתוכנן: האמא והדודה היו חברות טובות מילדות, והחליטו להכיר ביניהם. מיכה: “זה היה יום קיץ נחמד ועליז, לא כמו היום, שהקיץ חם מדי. עשינו חתונה הכי פשוטה, התחתנו ברבנות בנהריה. זה היה יום חמישי, ואחרי הטקס הלכנו לאכול דגים בשבי ציון ואז הלכנו לגינה של ההורים שלי ועשינו חגיגה קטנה”. עכשיו הם יושבים על שני כסאות עץ צמודים, מבי ־ טים סביב אל גינת הנוי עתירת היופי שרחל מטפחת בנחלה שלהם. “בצעירותי למדתי הוראה, אבל מאז שגיליתי שצמחים יותר שקטים מילדים, עברתי להיות חקלאית. מעשבת”. יכולה להסביר למי שלא מכיר מה זה מעש ־ בת? רחל: “פעולת העישוב מאפשרת לפרחים מקסימום שטח מחיה וחשיפה לשמש”. מיכה: “התענוג הכי גדול שלה הוא לשבת בגינה... בשקט...”. רחל מתקנת: “לא לשבת”. מיכה: “נכון, לעבוד בגינה ולעשב עשבים, זה הריפוי הכי גדול שלה”. הזוגיות שלהם נטועה באדמות שהם מעבדים, אבל הייתה תקופה שבה הרחיקו להרפתקאות במדינות שונות בעולם, בין אם כדי להתפרנס או להתנדב. זה גם עוזר לזוגיות, לגוון את השגרה? “ברור, אבל בגלל החקלאות והקשר לאדמה אנחנו לא יכולים לעשות את זה הרבה. לא כמו זוגות אחרים בגיל שלנו, שנמצאים בפנסיה ויכולים לטייל לאן שבא להם. אנחנו עם העצים, עם שמן הזית, עם המשק, עם הנכדים”. מיכה: “אבל העולם בא אלינו. אנחנו גרים במקום הכי יפה שיש, עם נוף נהדר וגינה עצומה שרחל מעצבת ומעשבת. בנוסף, השמן שלנו מביא אלינו המון אנשים שנכנסים וטועמים וקונים ומדברים, ואנחנו עורכים להם טעימות ומכירים אנשים חדשים”.

כשהילדים היו קטנים, בחודשי החופש הג ־ דול נהגה המשפחה להשתתף בחפירות האר ־ כיאולוגיות באתר העתיקות בציפורי, מה שהוביל גם לכך ששניים מבניהם עוסקים כיום בשימור בתים עתיקים. ומה הארכיאולוגיה לימדה אתכם כזוג, על זו ־ גיות ארוכת שנים? רחל: “החפירות לימדו אותנו את החיפוש, הס ־

קרנות, את זה שכדי למצוא את מה שמחפשים צריך לקום בבוקר וללכת לעבוד. וזה גם אחד מסודות הזוגיות - זוגיות זו עבודה. שנינו אנשי עבודה, זה ערך משותף שלנו. רוב הזמן העבודה שלנו הביאה אותנו להיות ביחד”. מיכה: “אני אוהב לעבוד איתה. כשהיו לנו פעם חממות לפר ־ חים, גם אז עבדנו ביחד, רחל היתה מביאה את התינוק לחממות, כי תמיד היה תינוק בבית, משכיבה אותו בין הפרחים ועובדת. מהעבודה המשותפת למדנו שיתוף פעולה ופרגון”. עכשיו הם מספרים שבמהלך המלחמה הנוכחית עם איראן, הילדים והנכדים המציאו משחק: הם צילמו עיניים, אף, פה וכפות ידיים של כל בני המשפחה, הגדילו ושלחו בקבוצה המשפחתית. המשתתפים התבקשו לנחש למי שייך כל איבר. רחל: “בין היתר איילה צילמה את העין שלי, ומיכה לא ניחש. שנים הוא לא ידע שזאת העין שלי, יש כאן מסר?” 55 אחרי

צילום: אביגיל עוזי

20 . 03 . 2026 ׀ ימ ים 7 ׀ 96