ידיעות אחרונות 7 ימים

“החיסול הוא חתימה שעשינו את העבודה כמו שצריך". עמדת ירי בשטח הסורי

זה אחד האתגרים של מי שמשרת בגדוד עיט, שתפקידו ללקט את המודיעין הכי חם שמסתתר בין הגבעות ואדמות הטרשים הקשות האלו. לא להתפתות לשנייה לרוגע של האווירה הכפרית הנידחת הזו של דרום סוריה. לזכור שכל רועה צאן מנומנם שאת מצלמת אותו מחטט באף או חולק רגע אינטימי עם כבשה, עוד נגיע לזה, יכול בשנייה אחת להיפגש עם שני אנשים לבושים בשחור ולתכנן פיגוע קטלני. אנחנו עוצרים בפתאומיות, ותוך שנייה אני מבינה למה המג"ד אמר לי כל הזמן "כשנגיע לסוריה את תדעי ישר". זה לוקח דקות להגיע מבסיס הקבע של הגדוד 45 בישראל, מחנה ירדן שנמצא במרכז רמת הגולן, למוצבים הסוריים מעבר לגבול שבהם הן מלקטות מודיעין עם הרחפנים דקותשל נוף מונוטוני שלא קורה 45 שלהן. בהן כלום. ואז, ברגע שאת מגיעה לגבול, פתאום האקשן מתחיל בבת אחת. אנחנו מצטווים לרדת מהאוטו ולשים על עצמנו קסדה ואפוד, ששוקל יותר ממה ששקלתי בתיכון. ואז אנחנו צריכים לעמוד ולחכות חצי שעה עד שקול מסתורי בקשר ייתן לנו אישור להתקדם פנימה, לג'ולאנילנד. × × × קשה לתאר את רגע הקסם הזה שבו השער סוף־סוף נפתח ואנחנו עושים את הקילומטרים הראשונים שלנו בתוך סוריה. בעצם, רק יובל הצלם ואני מתרגשים, הבנותכבר רגילות. אנחנו כל כך מתלהבים שאנחנו לא מפסיקים להצביע על כל פרט ופרט בנוף. על פניו, הצד הישראלי והסורי דומים, אלו אותם הנופים הערפיליים והמהפנטים שמזכירים את ריוונדל ב"שר הטבעות". ובכל זאת, ישמשהו מוזרשעומד באוויר, מין תחושה שלא רק שחצינו גבול, ממש עברנו לכוכב אחר. "אני לא מבינה למה אני מרגישה שזה כל כך אחר ושונה מישראל, יכול להיות שזה בגלל שאני יודעת שזו סוריה?" אני אומרת לחיילת המקסימה שיושבת מאחורה. "זה בגלל שזה בול כמו רמת הגולן", היא אומרת, "אבל רמת הגולן של לפני מאה שנה". והיא צודקת. דרום סוריה נראית כמו משהו שאבד בתוך הזמן, כמו חבל ארץ שנשאר תקוע עמוק בימי הביניים. אין פה אף עיר גדולה, אפילו לא עיירה קטנה אחת עם כמה חנויות בסיסיות, רק שממה לא מעובדת שאין בה כמעט סימן לשדות או לחקלאות. בתוך השממה הזו רואים מדי פעם קבוצה קטנה של בתים. אלו הכפרים של האזור, רק שאין בכפרים האלו ילדים שמשחקים בחוץ או מבנה יותר גדול של בית ספר. הדבר היחיד שמרמז על כך שיש שם חיים זה העשן הסמיך שמסתלסל מהארובות של הבתים החשופים והדלים. ועכשיו אנחנו סוף־סוף נעצרים מול בית כזה ורואים אותו מקרוב. קודם, כשניסיתי לתחקר את דרום סוריה באמצעות הג'מיני שלי, הוא טען שהבנייה בדרום המדינה היא "בניינים עתיקים עשויים מאבן בזלת, שמתאפיינים בקשתות מקומרות ובצבעם השחור שנותן אפקט דרמטי". עכשיו, זה לא שאני סומכת במאה אחוז על השקרן הזה – למה לי להאמין בישות חנפנית שכותבת לי "וואו, זו באמתשאלה מרתקת" כשאני מבקשת ממנה המלצה למשחה נגד פצעונים – ועדיין, איזה פער יש בין מה

ג', המג"ד: "להיות לוחם זה לא קשור למגדר, זה קשור לאופי. רק שללוחמות יש עוד יתרון, ולכן אני קורא להן לוחם פלוס אחד, כי חוץ מהיכולות שלהן, הן גם באות עם קילומטר מהגבול, שמתי 14 , יותר מוטיבציה להוכיח. בפעילות הכי מורכבת שלי צוות לוחמות, כי אני יודע שאם אני דורש משהו הן תבצענה אותו בצורה מושלמת"

לרענון של שלושה ימים אחרי שלושה שבועות בפנים. והתנאים שראית בכודנה? זה ממש מפנק בהשוואה לתנאים שלנו כרגע. אנחנו ישנות בלילות בתעלות קיר, בין אזעקות שנשמעות עשר פעמים ביום ויותר. אבל אישית אני כל כך שמחה שזכיתי לקחת חלק ולשרת בתקופה היסטורית כזאת. לחשוב שחמינאי חוסל, זה פסיכי, ולראות עכשיו את הנוער האיראני יוצא לרחובות זה מטורף מבחינתי. זה סיפור שאני אספר לנכדים שלי. זה נותן משמעות לכל העבודה שלנו פה ולתנאים הקשים". × × × בחודש שעבר מצאתי את עצמי יושבת ברכב צבאי, בדרך שלא האמנתי שאזכה לנסוע בה בימי חיי. "נו, אנחנו כבר בתוך סוריה?" אני אומרת לג', המג"ד. "עוד לא", הוא אומר בסבלנות, "אמרתי לך קודם, כשנגיע לסוריה את תדעי". אז אני משתתקת ובוהה בחלון, בעוד הרכב הצבאי ממשיך לנתר כמו עז סוררת מעל האבנים והטרשים. כבר חצי שעה שאני מתנהגת כמו בת חמש בדרך לאילת. ילדה חופרת ונודניקית שלא מפסיקה לשאול את אבא שלה "נו, מתי נגיע?" ו"אנחנו כבר ביטבתה?" עד כדי כך אני לא יכולה לחכות לגלות איך סוריה נראית. אנחנו לא נוסעים לבד על הדרך שמתפתלת ברמת הגולן, בין הגבעות הירוקות וסלעי הבזלת השחורים. יש סוואנה מלפנינו ועוד אחת מאחורינו,

שנושאות את לוחמות האיסוף הקרבי של גדוד עיט, חבורה יפהפייה ואנרגטית של .20 ו־ 19 נשים צעירות מאוד, ברובן בנות בגיל שבו בנות רבות מפנטזות לראות את קו טאו כשהן בתאילנד, הלוחמות האלו כבר הספיקו לבקר בלא פחות משתי מדינות אויב – סוריה ולבנון, בנוסף לפעילות שלהן בירדן. ולא רק זה, הן ביקרו שם כל כך הרבה פעמים שזה כמעט מרגיש להן כמו קפיצה קטנה למינימרקט שמתחת לבית. "בהתחלה ממש התרגשתי להיות במקום שאבא שלי סיפר לי עליו סיפורי גבורה ממלחמת יום הכיפורים", אמרה אחת מהלוחמות, "עכשיו זה כזה 'טוב, אז שותות קפה בסוריה'". רכביםמשורייניםמלוויםאותנו בכניסה לשטח האויב. מוודאים שאף עלאווי או סוני או ג'יהאדיסט או חיזבאללון או איש דאעש לא יחליטו לצלוף עלינו. כן, לא חסרים לנו אויבים מכל סוג בסוריה, זה כמו תפריט טעימות משוגע של מחבלים, רק תחליטי מאיזה שבט או פלג קיצוני בא לך שיגיע הטרוריסט שינסה להניח לך מטען. למרות שהנוף מסביב דומה לפלך אנגלי רומנטי ורגוע, שיירת האבטחה שמלווה אותנו מזכירה לנו שהשקט הזה הוא רק אשליה. בכל רגע נתון הכל יכול להתלקח פה. "זה רגוע מתעתע", אומר המג"ד, "כי כל הנוף הפסטורלי הזה, את לא יודעת מה עומד מאחוריו. בקלות הכל יכול לעבור פה מאפס למאה. אלו יכולים להיות פיגועים 'פשוטים' של מטען או צליפה, או הסתערות משמעותית". ובאמת,

מאז תחילת המערכה עם איראן, לוחמות האיסוף הקרבי של גדוד עיט מרגישות שהאדמה מתחת לרגליהן בוערת. "חיזבאללה התעורר בבת אחת", אומרת לי סמ"ר י', "אנחנו בפעילות הרבה יותר עצימה, נותנים עבודה בכל הכוח. אנחנו על גבול לבנון, ורק אתמול 24/7 יושבות הייתה כניסה רגלית של אחת הפלוגות שלנו פנימה". רגע לפני ההתלקחות מול איראן ולבנון, התלוויתי לגדוד עיט בעומק השטח הסורי. כבר אז, הלוחמות שמפעילות רחפנים על אדמת אויב היו נראות לי גיבורות־על נחושות שמתמודדת עם מציאות מורכבת. אבל מתברר שכל מה שראיתי אז היה בממדים קטנים בהרבה ממה שהן חוות בימים אלו. "את ראית את הפעילות שלנו בכודנה בשגרה, זה שונה לחלוטין עכשיו", ממשיכה סמ"ר י', "יש היום הרבה יותר הטלות (חיסולים של פעילים באמצעות רחפן - ד"ס). אנחנו מחסלים את הגורמים שלא אמורים לחיות בינינו. למשל, בשבוע שעבר גילינו פעילות מסוכנת של פעיל בשטח לבנון, באותו הרגע קיבלנו פקודה – תרימי את הרחפן ותטילי עליו 'בומרנג', פצמ"ר. תוך שלושים שניות הרחפן היה באוויר. מאז המלחמה יש לנו לפחות . יש 12 חמישה איתורים ביום ולפעמים גם תחושה מאוד אינטנסיבית של האויב כאן, ממש בינינו". גם התנאים שלכן נעשו קשים יותר? "בטח. למשל, אני יוצאת עכשיו הביתה

27. 03 . 2026 ׀ ימ ים 7 ׀ 26