ידיעות אחרונות 7 ימים

טרי מהבוקר. "איזה חומוס", אומרת לי אחת הלוחמות, "אנחנו לא אוכלות אצלם ולא שותות אצלם כלום". האוטו ממשיך לדהור וחולף על פני עוד כפר שמזכיר יותר צבר של בקתות באפריקה, ואני חושבת "איזה חומוס בראש שלך, לאנשים האלו אין אפילו כסף לקמח ללחם". אז חומוס אין, אבל פיתה סורית? יש ויש. ככה מכנים בצה"ל את סוג המוצב שאנחנו נוסעים אליו עכשיו. פיתה סורית הוא שיטה של בניית מוצבים שאפיינה את הצבא הסורי בתקופת שלטונו של אסד. המוצב בנוי בראש תל גבוה ועגול שמשקיף על כל הסביבה. רמת הגולן משופעת בתילים כאלו שנקראים תילים געשיים או וולקניים, בעצם סוג של הרי געש רדומים. התל עצמו נראה מהאוויר שטוח ועגול כמו פיתה, ובראשו הסורים נהגו לבנות את מגורי החיילים, מחסני תחמושת ובונקרים. תל כודנה שבו אנו עומדים לבקר הוא אחד מתשעה מוצבי פיתה סורית זהים שצה"ל השתלט עליהם בגזרה הזו ויצר מהם רצועת אבטחה. כדי להגיע אליו טיפסנו בסלאלומים כל הדרך מהבסיס הרחב של התל עד לפסגתו הצרה, ממש מבנה של הר געש. ליד הכניסה עצרנו ליד ", אומר המג"ד, T55 טנק רוסי ישן. "זה ואני ישר הלכתי לג'מיני החנפן כדי שיחמיא לי "איזו שאלה מבריקה" ויספר לי שמדובר בטנק הנפוץ ביותר בעולם, זה שהסורים קיבלו מהרוסים ומהווה מאז את סוס העבודה הקבוע שלהם. הוא גם האקססורי הקבוע של מוצב הפיתה הסורית, הולך איתו כמו שתיק שאנל הולך עם שמלה שחורה קטנה. הטנק הזה מוטמן בחצר של הפיתה, בתוך האדמה, וכשצריך לירות הוא עולה על עמדת הירי הגבוהה המכונה ראמפה, יורה ושוב חוזר להתחבא. מוצב כודנה אמנם לגמרי בשליטה צה"לית כיום, אבל הוא נראה בדיוק כמו המוצב הסורי שממנו צלפו אלינו בששת הימים. השאירו פה את הבונקרים ותעלות הירי שהם חפרו באדמה, ונראיםמתקדמים בערך כמו הביצורים של מלחמת העולם הראשונה. אפילו העמדה שבה הלוחמות של עיט צופות עכשיו בצילומים שהרחפן שלהן אוסף ברגע הזה ממוקמת בתוך כוך אבן עלוב וחשוך, שנראה קצת כמו קבר של נביא מוסלמי. זה לא ייאמן, הנה הן

שהוא הבטיח לחושה העלובה שעומדת פה מולי. הבית הזה לא בנוי מבזלת ציורית, הוא עשוי מסלעים ספורדיים שלוקטו בשדה, או אפילו מבוץ. ולמרות שהוא ממוקם בתוך כל כך הרבה טבע פראי, איש לא טרח לנטוע בו אפילו עץ אחד בחצר, אפילו לא שיח אחד של פרחים בכניסה לבית. הדבר הצבעוני היחיד שיש בבית הזה אלו שני מכלים שיושבים על הגג שלו. "בכפרים האלו אין מים זורמים", אומר המג"ד, "וגם לא חשמל. אז הכפריים קונים פעם בכמה חודשים מכלי מים ממכלית אספקה. מהמים האלו הם מבשלים ומתקלחים, ולכן הם גם לא ממש יכולים לעבד את השדות שלהם או את מטעי הזיתים". הסיבה שאין פה מים או חשמל היא לא רק נחשלות התושבים, אלא בעיקר משחקי ההתעללות של אסד. הוא זה שפקד לא לתת לאזרחים פה מים וחשמל וכבישים ושום סיבה קטנה לחיות, והכל כדי לשלוט בהם בצורה מושלמת. כשהם היו ילדים טובים, הוא פינק אותם ופתח להם את הברז לשעתיים ביום, כשהם עיצבנו אותו הוא סגר את כל הצינורות ונתן להם לרעוב ולסבול אפילו יותר משהם רגילים. "הנה אנשים יוצאים אלינו", המג"ד אומר, ובאמת, אישה וגבר יוצאים מהמבנה ונעמדים ליד דלת ביתם. הם לבושים בעוני רב, הוא במכנסיים נופלים ורחבים, היא אמנם עם מטפחת שמכסה את הראש, אבל לבושה בחצאית ובסוודר מרופט, ולא בניקאב שחור ומלא כמו שקראתי שנהוג כאן. "והנה גם התינוק", החיילת מאחור אומרת, וילד כבן שנתיים זוחל החוצה ומורם מיד לזרועות אמו. המשפחה הסורית הזאת לא אומרת מילה, רק עומדת ובוהה בנו בעיניים שקשה לקרוא את המבט שבהן. הייתי מצפה לפגוש שם שנאה יוקדת לחיילי צה"ל שכבשו להם את האזור ומנטרים כל תנועה שלהם, אבל צריך אנרגיה כדי לשנוא, ואלו פשוט נראים מובסים מדי בשביל להרגיש משהו חזק יותר מייאוש. אני רוצה לעצור ולנסות ולדבר איתם, אבל המג"ד ממהר ללחוץ על הגז. הוא מסביר לי שהכלל הצה"לי פה הוא למעט כמה שיותר במפגשים ישירים עם האוכלוסייה. עם המשפט הזה הוא לוחץ על הדוושה וממשיך משם בעננת אבק, קובר ביחד איתו את הפנטזיה הכי גדולה שהייתה לי לגבי היום הזה, לאכול חומוס בדמשק. × × × , בדיוק בקו התפר 1971 נולדתי ב־ הזה שבין הניצחון המשכר של ששת הימים למחדל הטרגי של יום כיפור. אחד מהזיכרונות היחידים שיש לי כתינוקת, זה אותי מתנדנדת חזק בתוך הזרועות של אמא שלי, שרצה מהר מאוד במדרגות של הבית שלנו בחיפה, עד שהיא מגיעה למטה, לחדר מוזר וחשוך שאני לא מכירה

Eraldo Peres / צילומים: יובל חן, איי־פי

“אני קורא להן: לוחם פלוס אחד”. לוחמות גדוד עיט

כמו דבר שאם הוא יקרה נדע שבאמת הגיעו ימות המשיח, משהו ממש רחוק ומופרך. עד שבשנה האחרונה אסד נפל, והמדינה שלנו ניצלה את הכאוס ובמהלך חכם מיהרה לכבוש לה את רצועת החיץ הצרה של החרמון והרמה הסוריים. מהר מאוד עלה לשלטון גבר מזוקן שנקרא ג'ולאני. הוא נראה כמו דוגמן של שעוני רולקס עם אישיות של רוצח המונים פסיכופת. הבנתי את זה אחרי

וגורם לי לפרוץ בבכי. לפעמים נדמה לי שזה זיכרון שהמצאתי, אבל זה לא מסביר את הריח שאני יכולה להישבע שעדיין עומד באף שלי. ריח של מקלט מפעם. אין שום דרך לזכור כל כך טוב את הריח הזה אם לא הרחתי אותו אז, בתור ילדה בת שנתיים. ולכן, לסוריה תמיד היה מעמד דמוני בתוך הנפש שלי, כיאות למדינה שבגללה למדתי מה זה פחד מוות בגיל כל כך קטן. והיו גםשני ביטוייםשכולםאמרו והמחישו את גודל המיתוס. הראשון הוא "הסורים על הגדרות", ביטוי שמתאר מצב מלחיץ ומסוכן. הוא נקרא כך על שם הסורים שפרצו את הגבולות שלנו במלחמת יום כיפור והגיעו ממש עד גדרות היישובים. והביטוי השני – "לאכול חומוס בדמשק", ביטוי ששיקף את החלום הישן שהיה לנו לפני שכל הילדים שלנו הפכו לבן באוקטובר: 7 גביריסטים קטנים בעקבות שיהיה פעם שלום כולל ואמיתי במזרח התיכון. לאכול חומוס בדמשק נראה אז

יושבות עם ג' הקצינה ליד המחשב ומנתחות במומחיות את המידע הדיגיטלי שמגיע אליהן מהרחפן המשוכלל שלהן, והחדר שבו הן מבצעות את כל הקדמה הזו הוא בגודל של אולי שלושה מטרים, ונראה כמו מאורת סמים. אם לא מספיק הערצתי את הלוחמות קודם, אז העובדה שראיתי איפה הן יוצאות לפעילות על בסיס יומי כמעט כבר הופכת

שראיתי אינספור סר ־ טונים של האנשים שלו מתעללים בדרוזים וקו ־ צצים להם איברים ואז עוברים לשבות נשים כורדיות ולהוביל אותן ברכב שלהם כדי לבצע בהן אונס קבוצתי, וכמו ־ בן לחתוך להן את הצמה כשלל מלחמה. כפועל יוצא מזה, דמשק, שהיא מקום מושבו של ג'ולאני, היא ממש לא מקום ידידותי,

משחקי התעללות. אסד

המשפחה הסורית הזאת לא אומרת מילה, רק עומדת ובוהה בנו בעיניים שקשה לקרוא את המבט שבהן. הייתי מצפה לפגוש שם שנאה יוקדת לחיילי צה"ל, אבל צריך אנרגיה כדי לשנוא, ואלו פשוט נראים מובסים מדי בשביל להרגיש משהו חזק יותר מייאוש

אותי לנשיאת מועדון הצ'ירלידריות של עיט. זה מדהים אותי כמה הן פייטריות ופשוט מקבלות את התנאים של הבסיס הבסיסי הזה. הן ישנות פה בפריקסטים שצה"ל הקים, ולמי אכפת ששלג ואפס מעלות בחוץ. "כשנכנסתי בפעם

ואין שום סיכוי לנגב בה שום דבר אחר חוץ מדמעות על גורלן העצוב של הנשים שחיותשם. ועדיין, הרשיתי לעצמי לפנטז שכשנבקר בדרום המדינה, נעצור באיזה כפר או עיירה קטנה ושם נמצא בוטקה שבו יישב איש זקן שיציע לנו חומוס

27. 03 . 2026 ׀ ימ ים 7 ׀ 30