ידיעות אחרונות 7 ימים

האקשן מתחיל בבת אחת. גדר הגבול

הראשונה לכאן", אומרת אחת הלוחמות, "זה היה ממש שעתיים אחרי שהצנחנים נכנסו בפעם הראשונה, ולא היו תנאים מינימליים. היינו תל אחד מפה, ולא היה שם כלום, רק תעלות של צלפים סורים וזהו. ישנו שם תחת שמיים פתוחים, שמנו צילייה מפני הגשם, והיה כל כך קר שהתחבקנו כל הלילה". אני מדברת עם ע', המ"פ של גדוד עם בייבי־פייס 22 עיט, בחור שרירי בן אבל עם אופי של אבא מגונן שיעשה הכל למען הלוחמות שלו. "גדוד עיט הוא גדוד איסוף שנמצא תחת 595 , שזו האוגדה שאחראית על 210 אוגדה כל גזרת הגולן והר דב, כלומר גבול עם שלוש מדינות – סוריה, לבנון וירדן", הוא מסביר לי. "זהו גדוד מעורב, גם לוחמים, גם לוחמות, והם אחראים על האיסוף המודיעיני של שלושת הגבולות האלו. במהלך המלחמה לקחנו חלק בכל, מהלוחמה שהייתה מול חיזבאללה עד 12 המקרה במג'דל שמס עם הטיל שרצח ילדים. משם יצאנו למבצע חיצי הצפון. במהלך כל קרב ההגנה כל הצוותים שלנו היו פרוסים בין כל המוצבים, וניסינו להבין – איך האויב מתנהג? מאיפה הוא יתקוף? ואיך הוא נערך?" כשאסד נפל, ראית אותם בורחים מפה כשצפית מהבסיס בישראל? "בטח, ממש ראינו אותם הולכים מפה בעיניים שלנו. זה קרה לפני קצת יותר . בדיוק התחיל 2024 משנה, בדצמבר האקט הסופי של מלחמת האזרחים, וג'ולאני עמד לעלות. תוך שבוע כל משטר אסד פשוט הלך. ישבנו פה וראינו שיירות של חיילים פשוט יוצאות מהמוצבים ובורחות. ברגע שצבא אסד ברח, ידענו שזו הזדמנות שלנו לבסס חיץ ביטחון. באחד הלילות היינו בשיחת ועידה של כל הקצינים בפלוגה, ופתאום המ"פ אומר 'תתכוננו, אנחנו עומדים להיכנס'. ואני תופס את הראש, אומר 'מה לעזאזל קורה פה?'" תאר את הכניסה הראשונה שלך לסוריה. "אנחנו החלוץ שנכנס לאסוף מודיעין לפני שכל הכוחות נכנסים כדי שהם לא יסתכנו, אז היינו הראשונים שנכנסו לשם עם כוח צנחנים, עוד לפני האוגדה. זה היה בלילה ואנחנו הלכנו ברגל, מהמוצבים שלנו בהר דב לאיפה שצריך. וזו לא

אנשים נופלים על הרצפה ומתים. בתקופה הזו תמיד היו באים מלא סקרנים למקום פה שנקרא 'ראמפת התיירים'. אנשים היו יושבים וצופים על המלחמה שם. והכי מפחיד היה בית החולים. מדינת ישראל הקימה בית חולים לכל הפצועים הסורים. שם היו מקרים מזעזעים. כל הזמן ילדים שהגיעו פצועים במצב מחריד. לי היה קשה באופן אישי לראות את הילדים, כי יש לי שני בנים קטנים בבית". הוא לוקח אותי לתצפית

אמצעי התצפית שלנו. ואני חשבתי כל הזמן שעוד ממש רגע קטן, הכל מתחיל לקרות. המבצע, הלוחמה, עוד שנייה זה מתחיל. "כשחזרנו חזרה זה הכה בי. אני זוכר שאספתי את החיילים שלי ואמרתי להם 'אתם מבינים שעשיתם היסטוריה? שלקחתם חלק במבצע מטורף על אדמת סוריה ובהגנה על תושבי הצפון?'" × × × ועכשיו ג' המג"ד לוקח אותי לסייר במגורי החיילים הסורים. רק שלקרוא לזה מגורים זה כמו לקרוא למלונית של בגידות לפי שעה על חוף נתניה "ריץ־ קרלטון". מדובר בחושת אבן כל כך לא מתקדמת שבמקום גגון שיגן עליך מהגשם שמו כמה ענפים של עץ זית שמחוברים בחוט. ובפנים יש רק קירות מלאים בזוהמה ולא מטויחים, שמישהו צייר על אחד מהם טבלת ייאוש. כנראה ספר חמישה ימים מאז שהוא אכל משהו אחר חוץ מעגבנייה עם

הגדוד שלנו ראה אותם מתקפלים, ראינו אותםלוקחיםאתכלהציודשלהם והולכים, והנה אנחנו פה, וזה מוזר מאוד להיות בתוך המוצב שעדיין מלא בסימני החיים שלהם. תשמעי, הם חיו שם בתת־תנאים. שירותים זוהמה, אוכלים על הרצפה, וארוחות פועלים דלות, קצת גבינה וקצת ירקות, מזרנים מעופשים. קשה להאמין שאלו תנאים של צבא אמיתי. את יודעת איך קוראים לחבל הארץ הזה? חורן, ארץ חורן.

Khalil Ashawi / צילומים: יובל חן, רויטרס

ממש מפה יצא הביטוי חורנים, שמתאר כפריים פרימיטיביים, מוזנחים, בלי השכלה". הוא מראה לי את התמונות שצילם במוצב של החורנים ביום שנכנס. בחדר האוכל המאולתר מישהו השאיר על הרצפה ארוחת פועלים של עגבניות וגבינה. עוד חדר, הפעם סוג של נשקייה, זרוקים בו על הרצפה מרגמות וטילים ירוקים,

הממוקמת מעל עמדות הירי, בקצה התל. משם אפשר לראות את כל העמק פרוס כמו מניפה לרגלינו, כשבמרחב פזורים עוד תילים ירוקים ועגולים כמו שלנו, שנראים מרחוק ממש כמו הפירמידות של בני המאיה. רק שיש להם שמות כל כך עדינים, למשל אל־חארה, שעושה חשק לבקר. "בכל התילים האלו נבנו מוצבים סוריים

אישיות של רוצח. ג'ולאני

שכולם נכבשו מחדש על ידי צה"ל", אומר ג', "יש רק הבדל מעניין בינינו. אצלנו עמדות הצליפה הן רק לכיוון האויב, אצל הסורים זה תמיד דו־צדדי, כלומר עמדות הירי ממוקמות ככה שהם יוכלו להתקיף גם את ישראל וגם פנימה, לכיוון סוריה, כדי שיוכלו לירות על בני העם שלהם. ככה זה אצלם, אי־אפשר לדעת מי מהאזרחים במדינה שלך יהפוך יום אחד לאויב שצריך להרוג". × × × ממשיכים בתצפית. העיר הכי קרובה לפה היא קוניטרה החדשה. את קוניטרה הישנה שכבשנו והחזרנו הסורים השאירו בכוונה הרוסה ונטושה, כדי שכל העם יראה מה עשו לה החיילים הציונים, יימח שמם. הכפר הכי גדול ומרשים באזור הוא

כי למה צריך ארון. השירותים הם מחראת בול־פגיעה מטונפת בצורה שאני לא אשכח בקלות. והכי מעניין, דף ממחברת שבה לימדו את החיילים הסורים עברית. "בא תלמיד חדש עזרא", אני קוראת את הכתב המפותל של החייל הסורי, "הוא לא מדבר עברית. אני עזרא, אומר עזרא לחנה, עזרא תלמיד חדש בכיתה וגם חבר חדש". אלו שורות כל כך תמימות שכולנו מכירים מכיתה א', הנה עזרא שמדבר רק ערבית מציע חברות לחנה מירושלים. רק שפה זה לא כיתה א', ואין כאן שום חלומות על חברות ועל שלום. ראיתם את מלחמת האזרחים בעיניים שלכם כשצפיתם מהארץ? "בטח, וזה נראה כמו משחק מלחמה. סרט מלחמה אכזרי. היינו רואים רציחות, היית רואה קבוצה של אנשים מגיעה למוצב סורי, רואה רשפים של ירי ורואה

יש משהו מוזר שעומד באוויר, מין תחושה שלא רק שחצינו גבול, ממש עברנו לכוכב אחר. "אני לא מבינה למה אני מרגישה שזה כל כך אחר ושונה מישראל, יכול להיות שזה בגלל שאני יודעת שזו סוריה?" אני אומרת לחיילת שיושבת מאחורה. "זה בגלל שזה בול כמו רמת הגולן", היא אומרת, "אבל רמת הגולן של לפני מאה שנה"

הליכה פשוטה, בתוך יער, לרדת ולטפס בהרים ובתוך שיחים. אני לא אשכח כמה דרוך הייתי ואת ההבנה הזו שאתה בלב ליבו של שטח האויב. זה כאפה כזאת, כי אתה מסתכל על הגבול כל הזמן ויודע שמספיק שקורה משהו אחד בלתי צפוי והחיילים שלך ואתה בבעיה. למזלנו היינו מוכנים, נערכנו לזה הרבה זמן. בקיצור, הלכנו עד שהגענו לעמדה והקמנו שם את

עובש. אם זה נשמע שאני מגזימה, אז תדעו שלא, כי ג' זכה לבקר כאן ממש בשעות הראשונות אחרי שהצבא הסורי נטש, ויש לו בסלולר אוסף של צילומים שממחישים בדיוק איך הם חיו כאן. "כשנכנסנו הבגדים של החיילים הסורים עוד היו ממש פה, האוכל עוד ישב על הרצפה והקפה עוד היה בתוך הכוסות שלהם. זו הייתה החוויה שאני לא אשכח, כי

27. 03 . 2026 ׀ ימ ים 7 ׀ 32