ידיעות אחרונות 7 ימים

מחודשת של חייו. "ברגע שאתה מבין שכל הסיפור הזה שנקרא 'מסורת' ו'תורה משמיים' הוא המצאה של בני אדם, ואתה מבין שהתנ"ך נכתב על ידי בני אדם – אתה משחרר, ואם אתה מספיק כן עם עצמך, אתה מבין שכל הוויכוחים שלך הם לשווא", הוא אומר. "יום אחד אתה מוצא את עצמך באוויר, תלוש, ואתה מבין ששלפו את השטיח מתחת להר שאתה יושב עליו והופס, אתה נמצא בין המגדלים בעזריאלי ומסתכל למטה". מה המחסום העיקרי שמונע ממך לצאת ולחיות כמו שאתה מאמין שנכון לחיות? "משפחה, קהילה, חיים שלמים. אתה גדל בתוך מצע, ואתה לא יכול להגיד 'ביי' לכל המצע הזה. יש בקהילתיות הזו גם חלקים שאני אוהב. היו הרבה שנים שנשאתי על עצמי אשמה. אמרתי לעצמי שאזיק לילדים שלי, למשפחה שלי. חשבתי על הבושה, איך יסתכלו עליי. זה כמו בקיבוצים בעבר, שהייתה בושה למי שעזב את הקיבוץ, והסתכלו עליו כאילו הוא ערק מהמחנה. אז בשביל מה לצאת, בשביל קצת חופש? יש לי חופש מחשבתי". × × × בתחילת הדרך היה לאהרון קושי גדול עם ההסתרה מאשתו. "הרגשתי שאני מתפוצץ. הדרך שלי לגלות לה בסוף הייתה לעשות הכל כדי שהיא תראה את הטלפון שלי. אמרתי לעצמי: אני לא מסתיר את זה, יאללה, אם היא תראה את זה, שתראה", הוא נזכר. "לפני כמה שנים, בסוכות, היא לקחה את הטלפון שלי בזמן שישנתי בסוכה, כדי לקרוא חדשות וגם מתוך סקרנות. היא ראתה את ההתכתבויות, וראתה שיש גם נשים בקבוצה. לחרדים זה מפחיד, אם יש נשים בקבוצה אז מניחים שבטח זה סימן שבעלה בוגד בה. כשבאתי לחדר היא שאלה: 'ראיתי שאתה מתכתב בקבוצה ויש שם נשים, מה זה?' אמרתי לה, זו לא הבעיה. כדי לא לפספס את ההזדמנות פשוט פלטתי את זה: תקשיבי, אני לא מאמין. אני לא מתפלל, אני לא כלום. כלום". איך מגיעים לשלום בית אחרי שבר כזה? אמנם לא בגדת עם אישה אחרת כמו שהיא אולי חשדה בהתחלה, אבל הצגת לה מצג מסוים שלא היה נכון, וגם זה סוג של בגידה באמון. "כן, זה בגידה ושבר. היא אמרה, 'כל המשענת והסמכות הדתית שלי זה אתה, ואני פתאום נשארת בלי כלום'. תקופה קצרה אחרי זה חמי מת, והיא אמרה לי: 'איבדתי את אבא שלי ואת בעלי'", הוא מספר על סף דמעות. "אי־אפשר לעבור את התהליך הזה לבד. עברנו טיפול זוגי במשך כמעט שנתיים, הוא עזר לנו ואיפשר לנו לפתוח דברים. הבנו שבסוף אנחנו יכולים להסתדר ביחד". ההבנה שצריך לספר לילדיו הגיעה רק לאחר שבתו גילתה שהוא לא שומר שבת. "הבת שלי זרקה לי: 'אבא, אתה שקרן'. זה היה עוד שבר קשה מאוד בשבילי", הוא אומר. "אז פתחתי את זה מולה. הייתה שיחה קשה, ישבנו שעה וחצי בלילה, אבל בסוף היא אמרה לי: 'לפחות הרווחתי את אבא'. סיפרתי לאשתי שדיברנו והיאשמחהמאוד. הבנו שצריך לספר גם לילדים האחרים". הציבור החרדי אינו מקשה אחת, וההתמודדות של אנוסים יכולה להיות

מורכבת יותר ככל שהקהילה סגורה יותר. "בקהילות חסידיות סגורות יש יותר מה לאיים על אנשים", מעירה ציפי. "אני, מה יאיימו עליי? שיעיפו את הילדים מהמוסדות? שיעיפו, הם ילכו ללמוד בבית ספר ממלכתי־חרדי, לא יקרה כלום. אבל בקהילות הרבה יותר סגורות האיום יהיה נתק מהמשפחה, להעיף מהמוסדות, לאבד מקומות עבודה. מאיימים על אנשים". אהרון מוסיף: "פעם היו 'ציידי אנוסים' שעוקבים אחרי אנשים, היום זה פחות קיים. התופעה כנראה גדלה יותר מדי". ציפי, את חושבת על פרק ב'? איך בכלל ניגשים לנושא הזה? "אני לא מרגישה היום בשלה לזוגיות שהיא לחתונה. אני עוד לא ממש שם. הלוואי שהייתי יכולה למצוא מישהו כמוני. בקבוצה אין הרבה גרושים. רוב הגרושים מהציבור החרדי הם לא אנשים שמגדירים את עצמם אנוסים". יש לדעתכם דרך שבה המדינה או גופים אזרחיים כלשהם יכולים לעזור לאנוסים מהחברה החרדית? ציפי: "יש עמותות ליוצאים בשאלה, ויצא לי אפילו לדבר איתן כדי לנסותלקדם איזושהי עזרה. הבעיה היא שהארגונים האלה עוזרים רק ליוצאים בשאלה, כי אם הם יתחילו לעזור גם לאנוסים, החרדים יתחילו לתבוע אותם שהם מוציאים אנשים בשאלה וזה יסבך אותם. הם צודקים בעניין הזה. אחד הדברים החשובים, הקריטיים לדעתי, זה טיפול פסיכולוגי. ההתמודדות הזאת קשה מאוד. אם יהיו איזשהו מימון ורשימת אנשי מקצוע שיש להם גישה לנושא, איזושהי היכרות עם העולם הזה, זה יוכל לעזור. היה לי רצון להקים עמותה שתעזור לאנוסים, גם דרך קבוצות תמיכה, אבל זה דורש המון משאבים וזמן". יש בכם כעס על החברה החרדית? ציפי: "אני לא טיפוס כועס ואני לא אוהבת לכעוס. זה עושה לי רע. היו לי על זה גם דיונים עם חברים בקבוצה, כאלה שהיו מאוד כועסים, והרגשתי שזה משפיע עליהם. אמרתי להם, למה לכעוס? אולי תשחררו, זה יהיה לכם טוב יותר". אהרון: "יש בי כעס. אין השכלה, ובסוף הציבור החלש והעני הזה גם צריך לממן את המערכת החרדית. יש תשלומים גבוהים למוסדות הלימוד, אתה צריך לשלם הון תועפות לסמינרים ולישיבות, שבסופו של דבר מה הם נותנים? בזבוז ארוך של שנים.

נעמי לבוב ועוד. את הסדרה יצרו יוסי מדמוני (מיוצרי "מתיר עגונות") ואבי תפילינסקי, שהיה בעצמו אנוס במשך שנים ולבסוף יצא בשאלה. כצפוי, הסדרה מסעירה את האנוסים האמיתיים. "זה מעורר המון שאלות ודיון בקבוצה. יש הרבה ביקורת על הצורה שבה אנוסים מוצגים שם, בעצם כמסיבה אחת גדולה, ויש תסכול מזה שהסדרה לא משקפת מספיק את המציאות שלנו, את הדרך והלבטים", אומר אהרון על סמך הפרקים הראשונים. "כן, במפגשים עם חברים אכלנו שרימפס והיה בסדר גמור. אבל זה לא העיקר. המאפיין העיקרי של התופעה הוא איבוד האמונה. החטאים הם יותר ממקום של מרד מאשר תאווה נהנתנית". ציפי מחדדת: "אין לנו איזו תאוות חטא. האנוסים שאני מכירה הם אנשים שחשבו,

/ אולפני הרצליה, יונייטד קינג 11 צילומים: שמואל מוניץ, באדיבות כאן

“הרגשתי שאני מתפוצץ". אהרון

גרושים ולמשפחה מתפרקת זה דבר שגובה מחיר נפשי, שאני לא בטוח שאני מוכן שהם ישלמו אותו בשביל שאני אצא כביכול לחופשי". עם זאת, הוא מודה: "אני חושב שמגיע לילדים שלי הרבה יותר, גם מבחינת חופש, גם מבחינת עולם הערכים וגם מבחינת מימוש עצמי. ברגע שאתה לא מאמין שהעולם הבא קיים, אתה אומר לעצמך שהם מבזבזים את הזמן פה. זה סתם 'בל תשחית', מבזבזים את הזמן. חבל. משקיעים את הכל בשביל העולם הבא שלא יבוא. זה מיותר לגמרי". אהרון מציין שנושא ההורות עולה רבות בדיונים בין חברי הקבוצה, והוא מתקשר ליחס הביקורתי כלפי מוסדות החינוך החרדיים, שלעיתים קרובות אינם כוללים לימודי ליבה ברמה גבוהה. "עולה כאב על הילדים שלנו", הוא אומר. "יש כאלה שמתייסרים מזה, ויש כאלה שמנסים לפחות לשפר את המצב, למשל לשלוח את הילדים לישיבה תיכונית". × × × מוטי עובד במוסד חינוכי חרדי. הוא מתגורר בעיר חרדית במרכז הארץ, נשוי ואב למשפחה מרובת ילדים. הוא אנוס כבר עשור. "באוטו, בבגאז' מאחור, ליד הגלגל הרזרבי, יש לי ג'ינס וחולצת טריקו", הוא מגלה. "היום אשתי יודעת עליי. לקח זמן עד שסיפרתי לה, אבל אחרי שש־שבע שנים סיפרתי. היא לא נפלה מהכיסא. לא אגיד לך שזו הייתה שיחה קלה, אבל השמיים לא נפלו עליה באותו רגע כי היא כבר הבינה שאני עובר דברים". בעברו הוא הוסמך לרבנות וענה על שאלות הלכתיות. "אנשים באו אליי לשאול שאלות. היום אני עונה רק כשאין ברירה, כשאנשים תקועים עם שאלה, חייבים תשובה מהירה ואין רב באזור. אבל בגדול הפסקתי לענות על שאלות הלכתיות, אני מרגיש שזה יהיה לא ישר ולא מוסרי מצידי. אני גם פחות זוכר את החומר היום". עוד בהיותו בחור ישיבה צעיר היו לו תהיות ושאלות, אבל הוא החליט להמשיך במסלול החרדי הרגיל. בסופו של דבר האינטרנט טרף את הקלפים. הוא מצא את עצמו משתתף בוויכוחים על אמונה ודת בפורומים שונים, מה שעורר אותו לבחינה

שחקרו, שהעמיקו". מוטי מחזק את דברי חבריו: "בחברה החרדית הכניסו לי למוח שהשיקול של כל אחד שיוצא בשאלה ומחליט לעזוב הוא של ת עולה לו על הרוחניות. ּ תאוות, שהגשמיו כאילו הוויכוח הוא בין חיי הרוח, הדבר הנעלה והנשגב, ובין הדבר הארצי של תאוות למיניהן. לוקח המון זמן להשתחרר מהמחשבה הזו". עם זאת, הם גם רואים חשיבות בסדרה. "חשוב מאוד להביא את התופעה למודעות",

מוטי: "באוטו, בבגאז' מאחור, ליד הגלגל הרזרבי, יש לי ג'ינס וחולצת טריקו. היום אשתי יודעת עליי. לקח זמן עד שסיפרתי לה, אבל אחרי שש–שבע שנים סיפרתי. היא לא נפלה מהכיסא. לא אגיד לך שזו הייתה שיחה קלה, אבל השמיים לא נפלו עליה באותו רגע כי היא כבר הבינה שאני עובר דברים"

גם הלימוד התורני שם הוא חלש. ישלי כעס גם על הרבנים שנגררים אחרי העסקנים. מפריע לי מאוד גם חוסר השותפות, למשל במאמץ המלחמתי. אני כבר מבוגר קצת מכדי להתגייס, אבל אשמח מאוד אם הבן שלי יתגייס לצבא לשירות משמעותי". בימים אלה התופעה זוכה כאמור לפרסום ציבורי בעקבות הסדרה ובכאן 11 "בהסתורה" המשודרת בכאן , בכיכובם של גל תורן, נועה קולר, BOX

אומרת ציפי, "אהרון הגיע לקבוצת האנוסים דרך סרט שצפה בו, אני הגעתי דרך סדרה. יש כל כך הרבה אנשים שחיים את הבדידות הזאת, את איבוד האמונה, ולא יודעים בכלל שישעודאנשיםכאלה". "זהגםהציף נושאים חשובים והמון טריגרים אצל הקבוצה, הרבה כאבים", מוסיף אהרון, "אנשים בכו. בדיון שהתפתח בקבוצה אמרתי שבסוף הסדרה × מציפה את הנושא, וזה חשוב". shmunitz@gmail.com

67 ׀ ימ ים 7 ׀ 27. 03 . 2026