ידיעות אחרונות 7 ימים

/ י ו ס י שטר י ת / מבשל בשישי

אירחתי את רשף לוי לארוחת פסח כשרה, עם הרבה נוסטלגיה ופאנצ'ים, וקיבלתי ממנו הבטחה לראש השנה וגם צנצנת אחת מפתיעה במיוחד

האלה", הוא המשיך. "מספרים שהאבא נטש, ואבא בכלל יושב בבית וצופה בך ממציא את זה, והאמא הייתה חולה אבל בפועל הבריאה, וצריך להודות, כל הזמן מדברים על אוכל של סבתות, אבל האמת היא שהן מבשלות די גרוע". סבתא שלי, סיפרתי לו, הייתה הולכת לשוק בתקופה הזו שלפני פסח, ומביאה משם הרבה מאוד ירוקים. פולים, חומוס ירוק ואפילו כוסברה שנראית שונה לפני פסח, ואצל התימנים נקראת מסייבה. המרוקאים מתים על זה, כי זה טוב לדגים. וכמובן, הרבה אפונה וגם חרשוף. בסיר שהגשתי לו לצד קציצות הדגים היו גרגירי חומוס, חרשוף, לימון, שום והרבה מאוד ירוקים. זה מבחינתי הכי בית בעולם. "שמע", הוא אומר, "אני לא שף. אני מבשל בבית לילדים, ואוהב מאוד לבשל, אבל לא יכולתי להיות שף בחיים. אין לי את היד לזה, אבל אני אוהב כשאתם מביאים את עצמכם למנות שלכם. נגיד אייל שני, שיש לו שטיקים, הוא מצוין בעיניי". אייל באמת פועל ממקום של שחרור, ואתה, בתור כותב, יודע שאם לא תצליח להפתיע אותי בכתיבה שלך, ארגיש שזה בנאלי. לכן אני תמיד מנסה במסעדות שלי לפצח את הבלתי מצופה, להביא אפקט וואו. כמו שאייל שני יגיש לך פתאום מלח בקופסה של פעם, או יגיש לך שמנת חמוצה שעולה שקל אבל עצם המחשבה תעשה לך את זה. אישית, אני יכול לאכול ארוחה יקרה במסעדה על הפנים, אבל לראות במהלך הערב תנועה אחת של מלצר או כלי קטן שאהבתי, ולהגיד – וואו, בשביל זה היה שווה לבוא, ולקבל מזה השראה למסעדה שלי. "גם מאוכל על הפנים אתה יכול ללמוד", אומר רשף בצדק, "כמו שאני יכול ללמוד מסדרות על הפנים". לי קשה עם סדרות, אני נרדם בצ'יק על הספה, אבל נשאר עם עיניים מלאות סקרנות כשרשף מדבר על דרך העבודה שלו בכתיבה. "אני תמיד מנסה לעשות את הדבר שלי", הוא אומר. "אין לי כותבים בסטנד־אפ מלבדי, וגם בסדרות שעשיתי, אמנם יצא לי לשתף פעולה, אבל אני המנוע. וכמו שאתה חייב לאכול במסעדות, אני חייב לראות סדרות, גם ישראליות, כדי להבין ולראות מי הצלמים, מי התאורן, מי השחקנים, כי מחר־מחרתיים ארצה את הצלם שהכי מתאים וטוב עבורי. כמו שאתה יכול לקחת רגע אחד מיוחד מארוחה רעה, אני יכול לקבל רעיון לליהוק עתידי מסדרה שבכלל לא אהבתי".

"כשהייתי קטן", מספר לי רשף לוי, 50-40 "לא היה ליל סדר אצלנו בלי אנשים. אהבתי את זה, זה היה החג האהוב עליי". בשנייה אחת הוא זרק אותי לילדות, עם סיפורי הנוסטלגיה שלו שמושחזים בשנינות האופיינית לאחד הכותבים והתסריטאים הטובים

ביותר שיש לנו. "היינו עניים אבל בפסח היו קונים לי בגדים. הייתי בא לארוחת החג עם הנעליים החדשות, ואם קורה משהו לנעל בהמשך השנה, הולכים לסנדלר שיתקן אותה, לא קונים חדשה, אין דבר כזה". זכיתי לארח את רשף לוי במסעדת היבא שלי לקראת החג, על סיר קציצות דג שהכנתי לצד לחמים ללא גלוטן כשרים לפסח, ועל הדרך גם סיפרתי לו על פסח כמו שאני זוכר אותו אורחים, 20 מבית הוריי. אצלנו היו הרבה פחות אנשים, בערך ותמיד ליל הסדר נערך בצד של סבתא שלי מצד אמא. חוץ מאוכל מעולה, היו גם ויכוחים שאי־אפשר לשכוח. כשהיינו מגיעים בהגדה לקריאת עשר המכות, אבא שלי היה קופץ וזועק: "אצלנו אסור לקרוא את המכות!" למרות ששניהם יוצאי מרוקו, היו פערים לא קטנים במנהגים שהם הביאו מהבית. זה הגיע לרמה כזו, סיפרתי לרשף, שבפסח ובראש השנה אסור היה לשים יין אדום על השולחן וגם לא קולה, כי זה שחור. רק משקאות לבנים קיבלו היתר: יין לבן, מים ומשקאות מוגזים שקופים בלבד. "יש לי צד תימני וצד אשכנזי", אומר רשף. "והיה גם רכיב עיראקי במשפחה מצד הדודים שלי, אז הרבה פעמים בהגדה היינו מגיעים לאחד המזמורים ושרים אותו שלוש או ארבע פעמים. כל אחד היה מביא את הלחן שלו, בסגנון שלו, ותמיד יש את הזקן הזה, בכל שולחן, שרק הוא מכיר את הלחן שלו והוא שר וכולם מקשיבים לו. זה ממש מרגש, הוא משחזר את הלחנים ששמע בילדותו, את ה'הא לחמא עניא' מבית הוריו". אגב פסח, אמרתי לו, אתה יודע מה סבתא שלי הייתה עושה? התחלתי להישמע כמו נבחנים באודישנים של תוכניות בישול. "אין שף שמסוגל לפתוח מסעדה בלי לספר סיפורים על סבתא שלו", הוא אומר בחיוך וממשיך לקחת ביס. "וואו, האוכל מעולה". סיפרתי לו שזו לא מנה של היבא. "אל תגיד לי שזה לא היבא, כי זה גם לא אוכל של סבתא".

טוב, בלי סיפור טוב על סבתא אתה תתקשה לעבור אודישן אצלי, צחקתי. "כל הזמן באים אליכם עם הסיפורים

רשף לוי לא אוכל בשר וגם לא חלב, רק דגים הוא מרשה לעצמו. התזונה שלו נבנתה

צילומים: שאטרסטוק

27. 03 . 2026 ׀ ימ ים 7 ׀ 76