ידיעות אחרונות 7 ימים

המלחמה הרחיקה ב י נ י נ ו , ואז הג יע הטלפו ן מב ית החו ל ים

/ ד נ ה ספקט ו ר / / בקרוב

אגיע רחוק

לב מתפצל

לא מוותר עליהם גם כשהם מתעקשים להתחפר בתוך בועה ודורש מהם לספר איך היה בפגישה עם חברת הילדות שלי לפני שאני מדחיקה אותה לגמרי. רק שעכשיו מלחמה והיא הפרידה בינינו, פשוט חצתה בין שנינו קו ברור כמו שמלחמות נוהגות לעשות. אם היינו עכשיו במלחמת העולם הראשונה, הוא היה קצין שנלחם בשוחות ואני הייתי אחות בשם ג'ולי שנשארה בלונדון כדי לסעוד את הפצועים, היינו נפגשים שוב בסוף המלחמה, והוא היה מנשק אותי על הרציף ואני הייתי מפילה את הראש שלי אחורה ומסתחררת בזרועותיו. אבל היום כבר לא עושים מלחמות כמו פעם, ולכן מה שקרה זה שרן נסע יומיים לפני פרוץ המלחמה ליוון, היה לו משהו בירוקרטי בהול לטפל בו, ואני נשארתי בישראל לעלות ולרדת במדרגות אינספור

השני של הקו, רופא או אח נותן פקודות בקול בס, צפצופים של מכשירים רפואיים שאין לי מושג מה הם. הדבר היחיד שאני לא שומעת זה את הקול של רן, האיש שרק לפני שנייה כל כך סימני קריאה. 20 כעסתי עליו, שהמטרתי עליו הודעות עם "למה הוא לא מדבר?" אני חושבת, "הוא לא בהכרה? יכול להיות שהוא ימות?" חשבתי שזו קלישאה, אבל כל החיים הזוגיים שלנו חולפים לי לנגד העיניים, הימים הראשונים האלו של התשוקה באכסניה ביפו, העור של שנינו כתום־זהוב מתחת לקרניים האחרונות של השמש ואני סוף־סוף מבינה מה זה להימס לתוך מישהו, להפוך לבשר אחד. ואחרי זה הימים הבורגניים שבהם גידלנו ביחד את הילדות, החצר הקטנה בביצרון שבה הילדות אוכלות את הקוסקוס התעשייתי שלי מתחת לעץ שעליו הוא חרט בסכין צורה של לב לכבודי. כל החופים המושלמים שביקרנו בהם, כל הפעמים שקמתי מחוף לא מספיק מושלם ודרשתי ממנו שנחפש משהו אחר. כל אלפי הכוסות ששתינו בבוקר, הדרך שבה רק לפעמים הנחנו לטלפון והתחבקנו ליד הכיור. לא, זה לא יכול להיות שכל זה נגמר כשאני כותבת לו הודעות מגעילות וחסרות סבלנות בעוד הוא מפרפר בין חיים למוות. "אם הוא רק יחיה", אני חושבת, "את תשתני. את תלמדי להעריך כל רגע ורגע איתו. את הגאונות שלו, את ההומור שלו, אפילו את הדרך שבה הוא רודף אחרייך כשאת מעיזה לא לענות". אבל אלוהים לא עונה כשאני מציעה לו את העסקה הזו, הבית הריק נשאר דומם, רק תלתלי האבק שלא שאבתי מהשטיח זזים בעדינות ברוח, ואני מבינה שאולי איחרתי. אולי הפכתי לבת זוג כל כך לא טובה בזמן האחרון, שהתפילות שלי נשארות תלויות באוויר כמו בקשות חנינה מפושעת נודניקית שלאף אחד אין כוח לקרוא אותן יותר. רק ארבעה ימים אחר כך אני סוף־סוף יושבת במטוס. תמיד יש רגע של הקלה כשכל שרשרת החיול של הנתב"ג נגמרת ואתה צונח עם השקית של הדיוטי על הכיסא הכחול ליד החלון. אבל הפעם אין שום דגדוג של התרגשות, שום פנטזיות על איך הדבר הראשון שאני אעשה כשאני אנחת זה לקנות לי מאפה תרד וגבינה בשדה התעופה באתונה. כל מה שיש זה תחושה שהנה סיימתי מרתון מאוד ארוך ועכשיו מה שמחכה לי זה עוד מרתון, לטפל בו ולהחזיר אותו איכשהו הביתה, אולי באוניית משא של מלחים רומנים כי זה בערך מה שפנוי. ויש גם את האשמה שלא מרפה ממני, שהנה ברגע האמת אני חשבתי על השינה הקדושה שלי, הוא יכול היה למות, ואני הייתי ממשיכה לנחור. "תרצי מים?" אומרת הדיילת המקסימה של ישראייר שרואה את הדמעות בעיניים שלי, ואני נזכרת איך קמתי מהמיטה אחרי השיחה, תפסתי את הראש בשתי ידיים והבנתי שאני אבודה. אם היינו במצב רגיל הייתי עולה באותו הרגע על טיסת הערב לאתונה. שום דבר לא היה עוצר אותי מלרחף בו במקום לבן אדם שאני הכי אוהבת, לטוס כמו סופרגירל לבית החולים, להחזיק לו את היד, לנג'ס

"די כבר", אני חושבת כשהטלפון מצלצל שוב. מבעד לעיניים חצי עצומות אני מסתכלת על הצג. זה הטלפון היווני של רן, הוא שוב מתקשר אליי למרות שברור דקות 40 שאני לא יכולה לענות לו. לפני הלכתי למיטה, הייתי חייבת לחרופ קצת

אחרי לילה שבו היו שלוש אזעקות, ועוד אחת מוקדם מאוד בבוקר שהזכירה לי את שעת האפס שתמיד שנאתי. ועכשיו אני מרוחה על המיטה בחדר, מתענגת על השקט הזמני שהאיראנים העניקו לנו, וגם על הסדינים הלבנים והפריכים שאיכשהו מצאתי בעצמי כוחות להחליף היום. אני תמיד הולכת לישון כשקשה. החברות שלי צוחקות עליי שאני האישה היחידה שהן מכירות שאשכרה קיבלה

פעמים ביממה, כמו איזו חדרנית אומללה בבית מלון שהאורחים התובעניים שלו לא מפסיקים להזמין רום סרוויס. כפועל יוצא מזה, הוא לא חווה אזעקות מרובעות ואפילו מחומשות על הגוף, ואין לו מושג כמה זה מתיש כשהנפש יורדת מרוב פחד ועולה שוב בהקלה ממש כמו הסירנה של האזעקות. הוא אמנם שולח לנו הודעה אחרי כל מטח, אבל בסופו של דבר הצליל הכי מפחיד שהוא שומע שם זה צליל של זית גלמוד שנופל מהעץ שליד הבית ומתגלגל על המדרכה ממש לאט. ועכשיו הוא שוב מתקשר, "שיחה שמינית

צירי לידה וישר לקחה שני אדוויל וחזרה לנמנם עד שכבר אי־אפשר היה להתעלם מזה. וזו כאילו תכונה חמודה, אבל אני יודעת שיש משהו לא בריא בדרך שבה אני מיד בורחת לעבר הנהר הלבן הזה של השכחה והתרדמה, זה שהיוונים קוראים לו לתה. לפעמים אני תוהה אילו כמויות של כאב חוויתי בתור ילדה שהברירה הכי טבעית לי זה להגיד ביי־ביי לעולם ולכבות את עצמי כמו איזה מכשיר חשמלי שבור עד הבוקר, העיקר לא להרגיש את מה שזה לא יהיה. כן, השינה בשבילי היא הטיפול הפסיכולוגי היחיד שעובד, ורן

אם היינו במצב רגיל הייתי עולה באותו הרגע על טיסת הערב לאתונה. שום דבר לא היה עוצר אותי מלטוס כמו סופרגירל לבית החולים, להחזיק לו את היד. אבל עכשיו? אין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי להגיע ליוון כי השמיים סגורים. מעולם לא רציתי יותר להיות ציפור

יודע את זה, שאני נאחזת בה כמו בקרש הצלה ואסור בשום פנים ואופן לנתק אותי ממנה. ולכן אין לי שום בושה כשאני מסננת אותו וחוזרת לישון. לא חולפת שנייה, ושוב הטלפון מצלצל, והפעם אני כבר כועסת, מאוד כועסת. הצג שלי מראה שבע שיחות שלא נענו ממנו, למה הוא לא מבין שאני לא בעניין וממשיך להתקשר? בכל זוגיות אחרת, שבע שיחות שלא נענו היו סיבה לדאגה. איזה בן זוג נורמלי מתקשר כל כך הרבה פעמים ברצף, אם אין לו משהו חשוב או דחוף להגיד. אבל הזוגיות שלנו היא לא נורמלית, היא אהבת סנדוויצ'ון נצמדת וטיפה אובססיבית של שני אנשים אדומים ובוערים מאוד, ולכן אנחנו מדברים ומסתמסים על כל דבר הכי קטנטן שקורה לנו במהלך היום. וזו הסיבה שברור לי שהוא בטח מתקשר כדי לשתף אותי שהוא מצא טברנה חדשה שמגישים בה חביתה מדהימה מאספרגוס פראי, או סתם לדבר על המריבה הנוכחית שלו עם השכן שלנו מלמעלה, יורגוס האנטישמי. בדרך כלל אני אוהבת את זה שרן מדבר איתי כל הזמן, אנשים כמוני מתים על ההרגשה שמישהו

שלא נענתה", המוח המנומנם שלי מבשר לי בזעם, ואני מחליטה להראות לו מה זה, שולחת אגודל לסלולר ומקלידה "די כבר!!!! אני סוף־סוף ישנה קצת!!! מה לא ברור!!!!?" גם מתוך שינה, יש לי איזה סיפוק אלים כזה של לדעת שהצבתי לו גבול, ועוד עם מלא סימני קריאה, שיידע שיש כמה מאיתנו שעוברים מלחמה עכשיו, לא יושבים מתחת לעץ דולב ומנגבים את השומן של הגירוס. בשיחה העשירית אני סוף־סוף עונה, מספיקה עוד לנבוח "מה עובר עליך? עד שנרדמתי". והפעם מה שאני שומעת מקפיא לי את הדם, פשוט עוצר את העולם שלי על המקום כמו שלא ידעתי שאפשרי. כי הקול שמדבר אליי הוא לא של רן. הוא של סוטיריה, השכנה האהובה שלנו ביוון. סוטיריה מדברת אליי באנגלית, אבל האנגלית שלה כל כך גרועה שהיא מיד עוברת ליוונית שוטפת, ואני לא מבינה מה היא אומרת, רק שומעת “רן” ואת המילה בית חולים ביוונית. הקול החזק שלה מנסה להרגיע אותי שהוא דקסי. הוא בסדר. רק שאני לא מאמינה לה כי הנה אני שומעת את הצלילים של בית החולים מהצד

27. 03 . 2026 ׀ ימ ים 7 ׀ 94