ידיעות אחרונות 7 ימים

spectorit@gmail.com

שליטה בחיים שלי. לילדה שלי לא יהיו גרביים צבאיות וגם לא פירור אחד של אוכל במקרר כי לא הספקתי לקנות כלום מרוב שהייתי עסוקה להרים את מבצע החילוץ. היא תישאר לבד בבית ואני אצטרך להתפלל שלא תיפול על הבית שום פצצת מצרר כשהיא שם. "מעניין כמה אנשים במדינה מפוצלים כרגע כמו ראש נפץ", חשבתי, "מרגישים שהם דואגים גם לאמא הזקנה שלהם שבצפון וגם לילדים שלהם ששוב מגלים סימנים של טראומה, מחולקים כמוני בין הפחד על האהוב החולה שלהם ובין החרדה לבת שלהם, שמה יהיה אם הדירה תיהרס מעל הראש שלה, מי ירגיע אותה ויפנה אותה למלון ומי ידאג לכל". ובעודי בוכה על הטוויסט שהקיום שלנו פתאום קיבל, נזכרתי בקבוצת האנשים שטוענת לאחרונה שאנחנו הישראלים בכיינים וקוטרים. במו אוזניי שמעתי את פרופ’ יורם יובל כועס עליי שאני פרימדונה מפונקת, איך אני מעיזה להתלונן שאני צריכה לשבת במרחב מוגן כשזו מלחמה של פריבילגים. מלחמה נפלאה שרק גברים אמיתיים וקשוחים מסוגלים לקלוט את היופי שלה. ואחרי זה בא ביבי ונזף בי

יקרה עם אנשים שנתקעו בחו"ל בגלל שיצאו להיפרד מהאח הגוסס שלהם וחברת התעופה פשוט ביטלה להם את הטיסה חזרה והשאירו את הילדים שלהם בלעדיהם בארץ? אני מבינה, מלחמה זה משהו שחייבים לצאת אליו בהפתעה, אי־אפשר להתכונן אליה שנתיים בלי שהאויב ישים לב שמשהו קורה פה. ועדיין, אולי מישהו יכול להסביר לי למה אחרי המלחמה הקודמת זה עדיין בסדר שהממשלה עדיין לא הקימה קו חירום בדיוק למצבים כאלו? כל כמה חודשים יוצאים פה לעוד מערכה עם שם של ספר ילדים גרוע במיוחד, ובזמן ההפוגה איש לא טורח לתקן את כל הכשלים מהסיבוב הקודם. לא לבנות מערכת פיצויים לעצמאים, ששוב לא יודעים מאיזה כסף הם ישרדו את החודש, לא למגן קצת את יישובי הגבול כדי לוודא שאנשים לא ימותו שם. "מי שייצא לחו"ל עכשיו זה באשמתו ושלא יצפה שיחלצו אותו", אני קוראת איזה איש ימין גוער בי בטוויטר, ובסדר, רן לא היה צריך לנסוע לסדר את העניין עם העירייה, נניח. אבל האם גם עכשיו הוא מפונק כי הוא רוצה שהבנות שלו והאחים שלו ואני נוכל להחזיק לו את היד כשהוא מפחד כל כך? למה

AI איור: לביאה טושינסקי,

שאסור לי להיות חמוצה ולערער את המורל. וכל האנשים שיושבים ב”הפטריוטים” החרו החזיקו אחריו, נמאס מהשמאלנים האלו שכל הזמן מקטרים ומספרים רק מה קשה. ואני חייבת לומר, היה שלב במלחמה שהסכמתי קצת עם הטענה הזו, אחרי הכל, יש לי ממ"ד. למעט הפעמים שבהן הייתי במקרה ברחוב ונאלצתי לרוץ לקומה מינוס שלוש בבניין של קופת חולים ולשבת בחדר ישיבות עם שלוש אחיות עוינות שהסתכלו עליי כמו על מיינה פולשת, הכל אצלי סבבה. רק שעכשיו אני מבינה שזה הקטע עם מלחמות אזרחיות

משאירים את האזרחים להתמודד עם כל הסחלה הזה לבד, בלי שאף אחד מנבחרי הציבור טורח לחשוב על מערכת שתיתן להם מענה? "תקופה של נס", קראה לזה אורית סטרוק, אבל זו יותר תקופה שבה זה נס שאנשים מצליחים לשרוד לגמרי לבדם, איש־איש לעצמו, עם כל כך מעט עזרה מהמדינה שלהם. כשאני מגיעה לקלמטה, השעה וחצי בלילה. איש מוכר, 12 היא אבל גם קצת חדש ומסעיר לי מרוב שהוא חזר אליי בנס, כושל אליי מדלת הדירה. בזמן שלקח לי להשיג טיסה, ואגב, תודה לישראייר שהיו כל כך אמפתיים

ועכשיו הוא מחבק אותי, ואני רואה על הפנים שלו כמה הוא מעורער. שלושה ימים הוא היה לבדו, בהתחלה באמבולנס, אחרי זה בבית החולים, כשהוא מתחנן שייתנו לו חמצן, האחיות לא הקשיבו לו, אולי לא הבינו את המבטא שבו הוא התחנן לטיפת אוויר

לאחות עם הפרופיל החד והנזעם שמקומו על מטבע שתגרום למנהל המחלקה לבוא לבדוק אותו במיידי. אבל עכשיו? אין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי להגיע ליוון כי השמיים סגורים. מעולם לא רציתי יותר להיות ציפור. יום למחרת, אחרי לילה לבן שהאזעקות היו הקטע הכי רגוע בו, הוא מתקשר אליי סוף־סוף. מספר לי שהאבחנה הרפואית די מדאיגה. "מאמי, אני לא מצליחה לבוא", אני אומרת, והוא אומר, "זה בסדר, החברים פה מהשכונה ביוון דואגים לי". זה שובר לי את הלב, כי אני שומעת איך הוא משתוקק שאני או אחת הילדות שלו נצליח להגיע אליו במקומם. זה כל כך אכזרי בעיניי, אדם טוב, אדם נהדר שלא מסוגל לראות אמא צעירה מנסה להעלות עגלה לאוטובוס בלי לשלוח יד ולעזור לה, מתמוטט ונופל באמצע הדירה שלו ביוון, ואף אחד מהאנשים שבאמת קרובים אליו לא יכול להיות שם בשבילו. ולא רק שהם לא יכולים לבוא כי השמיים נעולים, הם עסוקים בלרוץ לממ"ד כל שנייה וחצי ולא מצליחים אפילו לדאוג לו מרחוק כמו שצריך מרוב שהם במאבק הישרדות. שלושת הימים האלו שבהם רן החולה היה לגמרי לבדו זה משהו שאני לעולם לא אשכח, מין סטירה בפרצוף שהבהירה לי כמה מעט יכולות יש לי כאזרחית במדינה הזאת. תמיד חשבנו שאם אחד מאיתנו יחלה באופן רציני, השני יטפל בו כמו תרנגולת מודאגת ולא יזוז לשנייה מהמיטה של בית החולים, אפילו לא כדי לקנות לעצמו קולה באוטומטים. והנה, באה המלחמה ומבהירה לי שעם כל הכבוד לאהבה, יש גם דבר כזה שנקרא השפעה, כוח. אני לא חברת כנסת ולא מקורבת ולא מיליונרית עם חברים בצמרת, וזה מה שקובע בתקופה הנוכחית אם תצליחי לשרוד את המלחמה ולהגן על מי שהכי יקר לך. כי מהר מאוד הבנתי שאני לא מצליחה למצוא כרטיס אחד פנוי בשבילי, שלא לומר עוד אחד בשביל הבת הבכורה שלו. שקל על טיסה של שעתיים, 6,000 היו חברות שביקשו ממני והייתי מזמינה את זה, רק שיש בעיה, המלחמות הותירו את שנינו במצב כלכלי גרוע להפליא, ככה זה כשאחד מכם עצמאי שעבר קורונה ושלוש מלחמות בעוד סמוטריץ' ממשיך להרחיב את משרד המורשת במקום לעזור לעצמאים שעוד שנייה קורסים בלי שאף אחד בונה להם אנדרטה. שוב ושוב הסתכלתי על מצב העו"ש שלנו, שוב ושוב ניסיתי להגיד לעצמי "תזמיני ואחרי זה תחשבי איך תשרדו", אבל ידעתי שהמלחמה עומדת להימשך עוד זמן רב, שיהיו לנו גם שם הוצאות רפואיות גדולות, ופשוט לא הבנתי איך אנחנו נצא מזה. ובעודי מנסה להתארגן על חילוץ התחלתי לנקות את הבית בשביל מאיה, מנסה להתעלם מהעובדה שיש משהו נוגד אימהות בלטוס ולהשאיר אותה לבדה בעיר שהפכה מממלכה מנותקת של שותי חלב שיבולת לאחת המופגזות במדינה. ואז גיליתי שנגמרו לה הגרביים לצבא, רק שלא הייתה שום חנות פתוחה לרכוש בה כאלו. וככה עמדתי ובכיתי מול ערימה של גרביים לא תואמות והרגשתי איך אין לי מילימטר אחד של

וקשובים וסידרו לי כרטיס, רן כבר הספיק להשתחרר מבית החולים. הוא מדבר כרגיל, חושב וזוכר כרגיל, ואפילו גילה שהיוונית שלו, שגם ככה הייתה מצוינת, השתדרגה אפילו עוד יותר והוא איכשהו יודע להגיד מילים מסובכות כמו "שאיפות" אחרי ההתמוטטות שלו. "מסתבר שבמהלך הלילה הנורא ההוא פשוט עברתי עדכון גרסה", אמר לי ואני צחקתי. ועכשיו הוא פותח את הזרועות ומחבק אותי, ואני רואה על הפנים שלו כמה הוא מעורער. שלושה ימים הוא היה לבדו, בהתחלה באמבולנס, כשרק השכנה היוונייה מחזיקה לו את היד, אחרי זה בבית החולים, כשהוא מתחנן שייתנו לו חמצן – האחיות לא הקשיבו לו, אולי לא הבינו את המבטא שבו הוא התחנן לטיפת אוויר. ועכשיו, כשאני סוף־סוף פה, אני רואה על השולחן בכניסה את התרופות שהשכנות המלכות שלנו הלכו וקנו לו, ומבינה שאיחרתי. אין לי מושג מה זה הכדור הזה, סלוספירי, בגלל שלא הייתי שם כשהרופא רשם לו את זה, אני לא מכירה את הקפוצ'ון השחור שהוא לובש, זה שהוא מספר שהוא הלך בקושי לחנות של בית החולים כדי לקנות לעצמו מרוב שהוא רעד מקור במיטה. "אני אכין לך מחר מרק עוף", אני אומרת ושמה לב שזה נשמע חלול. בגלל המלחמה, בגלל המצב, זה לא משנה למה, אני כבר לא אהיה יותר האישה הזו שהוא סומך עליה. זה המחיר הקטן שאני מתבקשת לשלם כדי להיות העורף החזק שינון מגל מריע לו, שנים של מסירות, של להיות שם כשקשה, של לא להתעלם כשאחד מאיתנו אומר כואב לי הראש וישר להציע לו כדור וכוס מים, ובסוף שלושה ימים אדם שוכב לבד כמו כלב. מבין בעומק הגוף שלו שהוא יכול למות עכשיו, והילדות שלו, אהובתו, משפחתו, לא יהיו לידו כי אין מצב להצליח להשיג בטלפון את חברת התעופה. ממש באותו הרגע אני שומעת פוש בטלפון, אזעקה נשמע במרכז הארץ, מאיה בטח שומעת אותה בבית. ואני לא יכולה לעשות כלום, כי אין מה לעשות. איש־איש לנפשו, והאהבה × כבר לא מנצחת את הכל.

שמתנהלות ברובן בעורף. הכל בסדר כל עוד כלום לא מתקלקל. כי ברגע שמשהו מתקלקל, אז את מבינה כמה את בעצם כלום ושום דבר. איך אין לך שום יכולת לדאוג לאנשים שאת הכי אוהבת. "העורף חזק", הם אומרים לנו שוב ושוב, וזה כזה גזלייטינג דוחה כי בהתחלה אסור היה לנו לדבר רעות על הממשלה, עכשיו גם אסור לנו להודות שקשה לנו. מלחמה והם דורשים מאיתנו לחייך, להשפריץ עוצמה, להיות דוגמנים של חוסן גם כשהבת שלך באזעקה ואת במטוס ואין קליטה לברר מה קורה איתה שם ואז התרעה בטלפון שלך ומפנים את כל המטוס ואתם צריכים לרוץ לחדר המוגן שנמצא בקצה השני של נתב"ג ועוד לא הגעת אפילו לגבר שלך, שהתמוטט גם בגלל הלחץ הכלכלי בישראל שגרם לו לקחת חמש עבודות יחד. לא כל כך הבנתי את זה שחברות שלי, שהן אמהות לילדים קטנים, התלוננו שאין גנים או בתי ספר ועדיין מבקשים מהן לצאת לעבודה כרגיל, פשוט לנסוע על כביש נטול כל מקלטים למשרד ולתת לילדים לשקוע במסך בבית בלי לדעת אם הגדולה תכניס אותם בזמן למקלט או לא. וגם לא ממש הייתי בקשב כשאנשים סיפרו לי על ההורים הקשישים שלהם שחיים בבניין ישן ולא מסוגלים לרדת למקלט הציבורי בלילה, סתם שוכבים במיטה, מקשיבים לצליל הבלהות המתכתי של הבומים מלמעלה, ומחכים לראות אם ככה יגיע סופם. רק עכשיו אני מבינה את זה שיש סיכוי שבגלל המלחמה אני לא אספיק להגיע לאיש שלי בזמן, שככה ייגמר הסיפור שלנו. רק עכשיו אני מבינה כמה יפהפה וחד־פעמי הוא היה, "נתב"ג היה סגור והיא לא מצאה טיסה והוא בינתיים התחנן לחמצן, אבל אף אחד שם לא התייחס לזר המוזר עם הכובע". וברגע שאני מבינה את זה, אני מתמלאת בכזה זעם. כי מי יוצא למלחמה בלי לתכנן מה לעשות בכל הבלת"מים האלו? בלי לשאול מה יהיה עם תושבי קריית־שמונה, שחיים ממש בשכנות לחיזבאללה וכמעט כל הבתים שלהם לא ממוגנים? מה

95 ׀ ימ ים 7 ׀ 27. 03 . 2026