ידיעות אחרונות 7 ימים

החיים טעם

/

/ נ י רה ו ר ו ת י ר ו ס ו /

אלה שהגיעו אל הביצות, אלה שנמלטו אל הרוסים והאיחוד בלונה פארק שהתגלגל לידיה שולח את נירה רוסו 70 ברחוב הגלבוע: צילום חתונה בן אל נס הצלתה של משפחתה מחורבן קהילת חלם בשואה. עם הזיכרונות צפים גם הטעמים ששרדו וממשיכים לעלות על השולחן הנס הכפול

. 1957 תונה הצבעונית של חנה וחנוך ב־ מצע צפוף של ילדים משתרע לרגלי המ ־ בוגרים, בני דודים מחזיקים ידיים, האושר קורן מן התמונה. ומנגד, כאן זוכרים כולם את החורבן הנורא והפתאומי. בצילום הכלולות נראים גם ניצולים חד ־ שים ומועטים. חלקם נתגלו על ידי שידורי התוכנית "קול ציון לגולה" שקלטה סבתי סי ־ לקה רוזנבלום. היא האזינה מדי יום לתוכנית ובאמצעותה איתרה עוד שלושה בני דודים של השבט. הקרובים החדשים איישו מיד את חדר הכביסה על הגג בבית המשפחה ברחוב הגלבוע בתל־אביב, וכשהצליחו למצוא לע ־ צמם קורת גג אחרת בתל־אביב הוחלפו מיד על ידי קרובים חדשים שהתגלו על ידי סילקה הבולשת. * * * שני שבטים גדולים של בני דודים נמלטו לפני המלחמה וחלקם בזמן המלחמה. זה היה הנס של המשפחה שלנו. משפחת רוזנבלום הצליחה להימלט שנים לפני המלחמה, ומש ־ פחת אפלשטיין הצליחה בכך רק בעיצומה של המלחמה במסע שלהם לרוסיה. משפחת רוזנבלום של סבא יצחק הצליחה ברובה להימלט מחלם טרם פרוץ המלחמה. סבא שלנו, יצחק, לא הצליח לפרנס לשובע את אשתו ואת ששת ילדיו ונסע לארץ ישראל לייבש ביצות. הוא לקח איתו למסע את בנו בכורו, סבא אליעזר, שהיה קבלן בניין. סבא יצחק התעוור ממחלת המלריה בזמן ייבוש הביצות בארץ. במהלך השנים הצליחו יצחק ואליעזר לשכן את שאר בני המשפחה בדירות זמניות ביפו ובנווה צדק, ואז נכנסו לבית חדש ברחוב הגלבוע. כל קומה בבניין החדש איכל ־ סה שתיים־שלוש משפחות. הייתי בת חמש והבית ברחוב הגלבוע היה עבורי כלונה פארק צבעוני וסואן. כל בני הדודים שלי, הדודות והסבים העניקו לי יל ־ דות יפהפייה. עם חלק מתריסר בני הדודים מאותו בניין אנו בקשר טוב עד עצם היום הזה. שבט אפלשטיין הגדול והחזק, הקשור מש ־ פחתית לשבט רוזנבלום, הגיע מחלם דרך רו ־ סיה באמצע המלחמה. יצחק ומשה רוזנבלום־ אפלשטיין חלקו את אותה סבתא, שגם היא גרה בקומה השנייה בבניין מופלא זה. כשקצב השמדת היהודים גבר דחקו הקרובים מארץ ישראל במשה מחלם שימלט את כל משפחתו לרוסיה, וכך היה. נולדתי תחת שמש תל־אביבית ומול שפת הים. סביבי רוב שבט רוזנבלום. חיי משפחתנו

2,000 הקהילה היהודית לרכז בכיכר השוק . 60 ־ 16 גברים יהודים בני השואה כבר קרמה עור וגידים אך שם רשמי לא היה לה עדיין. תעשיית המוות הנאצית הנמרצת והיעילה הייתה עדיין בחיתוליה. הגרמנים ביקשו לחכות? ובכן, אמרה קהילת היהודים, נמתין. הקהל היהודי המתין באורך רוח. ללא מזון וללא מים? לא נורא. בואו לא נתפנק, מלחמה עכשיו. איפה נלון? על האדמה, בסך הכל ללילה. אבל לפני כן המצעד הממושטר נפרם פתאום. הגרמנים יורים לתוך הקהל ללא הבחנה. מי שנותר נעמד בשורה עם האחרים, והם נורים, כולם, בבת אחת. כיתות היורים המיוחדות למדו מיד לאסוף תכשיטים מן הקהל, ומי שלא היו ברשותו חפצי חן כדי לשחד מישהו נורה מיד בצד הדרך. לימים השתכללו הרוצחים וביקשו מכולם, גם ילדים ועוללים, להפשיט ולהתפשט. למה? התועלת הייתה כזאת: היהודים לבשו לק ־ ראת מותם בגדי חג. הגרמנים חשקו בבגדים בשלמותם ללא פצעי עופרת ודם. וכך היה. שיירות של יהודים תמימים צעדו גם בלובלין וגם בעיירה פולאווי, ונורו וטבעו על גדות נהר הבוג. הגופות הוטלו לבורות ללא בג ־ דים, שיניים תותבות, משקפי ראייה, מכשירי שמיעה ותכשיטים, וכמובן ללא מזומנים. אחר כך החלו בחלם האקציות. בזו אחר זו, בידי אנשי אס־אס ושוטרים אוקראינים או אלף יהודיה של חלם 15 פולנים. כמעט כל (כמחצית מתושבי העיר) נרצחו - חלקם בעי ־ רם, רבים מהם במחנה ההשמדה סוביבור, לשם נשלחו - נשדדו ונושלו מבתיהם ומרכושם. כאב נורא נוסף הוא האובדן המוחלט של כל שכיות התרבות של העיר חלם, שבהן נודע שמה ברחבי יהדות אירופה. מי שיעיין בתו ־ לדות חלם ידמע אל מול אובדן מרכז הלימוד והתרבות והתפילות שהייתה העיר ליושביה. נכסי התרבות עלו באש יחד עם האוכלוסייה הנפלאה. בכולם אני מתבוננת דרך צוהר הח ־

כמו כל דבר אחר בחיי גם סיפור מוזר זה משתרשר לגמרי במקרה, בלי התראה מוקדמת. התודות והפרחים לדני רקוטש שמקדיש

את זמנו לחקר קורות משפחות, קהילות וני ־ צולים, וכצאצא ליוצאי חלם מחפש בזכוכית מגדלת גם שורדים מחלם וסביבותיה. לתג ־ ליות הנדירות והמרגשות של דני יש הד גדול. גם מוצאה של משפחתי מחלם, עיר ששוכנת במזרח פולין סמוך ללובלין (אני חברה גאה גם בעמותת לובלין הגדולה והפ ־ עילה). והנה, לפני חודשיים הגיע אליי דני עם צילום. התצלום שהוא מוסר לי הוא של חתונה גדולה, שמחה וצפופה. פני האורחים מטושט ־ שים וזעירים, ויומי שלי צפוף במיוחד. למי יש כוח להבחין בפרטים. ואז אנחנו מגדילים את הצילום. ומן התמונה פורצים אליי פתאום כל בני משפחתי הישירים. דודים, דודות, סבתא אחת זקנה ונשואת פנים, בני דודים ובנות דודות, בעלים ונשים, ילדים ועוללים. כולם כאחד הם בני המשפחה שלי. את כולם אני מזהה בשתי ־ קה, נדהמת. אבל הלב, מצידו, אינו שותק אלא דווקא מתפרע. תאריך החתונה מאחורי הת ־ . האירוע הוא טקס נישואיהם 1957 צלום הוא של חנוך וחנה לבית אפלשטיין. מה שקורה בתוך התמונה הוא במילה אחת: נס! הצילום מתעד משפחה גדולה, ויש לו תימוכין גם מצד מצבות וקברים, ספרים ודפי עדות והנצחה. כולם עכשיו כאן מולי, עם פניהם המוגדלים, עם תכשיטי זהב ואבנים טובות ורקמות אמ ־ נותיות על חפתים ומכפלות וצווארונים. הג ־ ברים לבושים בשחור ולבן פשוט וחגיגי. * * * הנס הוא במה שלא קרה. העובדה הפשו ־ טה היא שכל הסבים, הדודים ובניהם, האחים והאחיות שקמו לתחייה על סרט צילום מוגדל, יועדו להישלח אל מותם. עם הכניסה לחלם מפקד הכוחות הגרמניים בעיר הורה לראש

גילוי התצלום: דניאל רקוטש | צילומים: ורדה מידר

היו צנועים אך הומים מקרובים. מה טוב היה חלקנו וכמה בירכנו עליו ככל שנחשפה זוועת השואה ונגלה חורבן יהדות אירופה. * * * מטבח ביתנו זכר את המעדנים השזופים, כמו חמין וקוגל וקישקע בתנור. אהבנו כל נגיסה מכל מאכל. אמי פנינה אהבה לבשל מעט אך משובח. והמאכלים שלפניכם זכו לעלות על שולחננו לאורך שנים. החמין עורר תחרויות ומחלוקות. בת דודתי בלהה, היפה בבנות תל־אביב, נהגה לעטוף את סיר החמין במעין קוסטיום של מחלצות של תחרה לבנה. בזמנו פירסמתי ב"ידיעות אחרונות" מדורי חג של חיפוש קרובים. קרובים חיפשו זיכ ־ רונות שנמחו מבית אמם. מדורי פירסם את

, חדרה 1990 , תמונה מחי י משפחה

חתונה יפהפייה באתר יער חדרה לכלולות מיכל לבית גרוסמן. ליד הנהג המוביל את ף זשע ָ החמולה בחזרה לבתיהם מתארגן שיר ערש נוגה (מאת מרדכי גבירטיג). "שלא ן שיינער", שרים האחים זלמן וחנה. מקצה האוטובוס רועם בעצב ַ נקעלע, מיי ַ מיר שוין, יא ך צו", כולם דומעים. יענק'לה הקטן ַ רצינקע מא ַ המשך שיר הערש: "די אייגעלעך, די שווא לא חזר מן השואה.

10 . 04 . 2026 ׀ ימ ים 7 ׀ 52