ידיעות אחרונות 7 ימים

/ שלמה ארצ י /

איור: יזהר כהן

טילים מוכי ירח

אנשים נאבקים לפרנסתם, לא מגלים אמונות / אישיויות הרפתקניות ועדיין יוצאים להרפתקת חיינו עם "אישיות בכירה אמרה לי" ו"צ'יך לומר" ו"שערי הגיהינום", כל הבלה־בלה האלה. יש השקפות עולם שונות לגבי המלחמה, יש אמונות תפלות לגביה, נניח שאם יורקים לא יבוא עליך טיל. אז הנגן שלי גילי ירק וירק אבל הטיל הרס לו חצי בית בבנייה ברמת־גן המופגזת. אני מביט בהלוויות הותר שוב לפרסום / החיילים. כל אחד מהם כבר אישיות, גברים מיוחדים במינם, נפלאיםשכמותם. איך לא נבכה? ובכנסת ישראלשישו ושמחו. אישרו עוד מיליארדים. מאז ומתמיד יש בי פחד להילכד במקומות כאלה. אני רוצה לשתות קקאו עם הגיבורים.

"קריית־שמונה נחלצה נחלצה מהתחתית / מהתחתית", נכתב במדור הספורט בעיתוננו ביום א' השבוע, אחרי שהמשחקים חזרו ללא קהל. ראיתי בזה סלוגן כללי כי מבחינתי קריית־שמונה המופצצת בלי התרעות לא היא אלופה כבר. אנשיה נמצאת בתחתית אלא להפך, אולי פחות בליגה לכדורגל, אבל בחיינו הנפלאים אלופים. המלחמתיים כן. הטור הזה נכתב ביום ראשון, יומיים לפני ערב החג השני, אז אחרי (מי סופר) אינסוף אזעקות והתרעות אצלנו במרחב. ים סוף, מצה ברייט ואחד מי יודע? בדידות לאט־לאט התגנבה לחיינו פה לא להתרגל / , אבל אבוי למתרגלים כי צריך לשמור גם על מלחמתית

. והתכוונתי בדיוק למה שאשר ראובני, אחיו וחבריו 1988 התכוונו. כמו באגדות הם חיו עם כוכבי השכונה (התקווה) האחים שניגנו בה דקלון (חתן פרס ישראל) ובן מוש. הם היו אשר ראובני, כמו נניח האחים אברלי (אברלי ברדרס). ואחיו העלו וגילו את צלילי הכרם, אהובה עוזרי, חיים משה, שימי תבורי, מרגלית צנעני, זוהר ארגוב ואייל גולן. מנקודת מבטי היה אשר ראובני הישראלי החדש, למרות שאנחנו באותו גיל. עשינו כבוד זה לזה כיאות לאנשי מקצוע שפעם זילזלו בהם, גם בו וגם בי, כל אחד מאיפה שהוא בא. כשתכתבו עלינו פעם תזכרו לא רק את ההפרדות, אלא גם את החיבורים. איך אמר אשר פעם לעיתונאי־זמר־ יוצר דויד פרץ שראיין אותו, "כשהבאתי את השירים האלה, ידעתי שלא ישמיעו אותם". ההבנה הזאת שפעם

אופטימיות! אנחנו לא מופיעים, המקצוע מושבת, אז שרים בחדרים, באמבטיה. יש פה את הדיבור השכונתי של טראמפ ) T ruth S ocial (“תחזיקו אותי”, זעק ב־ ואת הפאנליסטים והצבאיים המתנבאים על המלחמה - המשטר האיראני ייפול, ק"ג אורניום חייבים 460 “ראש הנחש”, לצאת, חיזבאללה לא יתפרק מנשקו (אז מה כן?). בעיקרון כולם חוזרים על דברי כולם, שיח שהשפעתו, ככל שמדברים יותר, הולכת וקטנה. אין נביאים בעירם, בטח לא במזרח התיכון הבלתי צפוי. ובינתיים, בעוד חיזבאללה יורה על תושבי הצפון, מתפתחת סנטימנטליות מלחמתית, צעירים מבלים בכיף בפאבים ובמסעדות עם שירים ברקע. הצרה שאנחנו כבר לא בז'אנר, אמרתי לקרוביי כשלגמנו יין פשוט לכבוד החג. העובדה ליל סד'ה בסדר / ששבנו ל”הותר לפרסום” ולחיילים שנהרגו. הלב התפוצץ ונקרע מצער איתם. זה היה בליל הסדר הראשון. לאט־לאט אזלו האנשים עד שנותרנו כמעט לבד. הילדים הלכו לאמם כמנהג שנה אצלי־שנה אצלה. הגרושים, החברים הסתלקו לענייניהם. רק החברים היותר צפוניים (בחצי הדרך) ממש הציעו ברוב טובם ברגע האחרון לבוא לעשות י ֵ ית ֵ איתם סדר על פי המנהג הידוע "י ל". ּ כו ֵ י ְ ו

ישראל הייתה אחוזה רק במוזיקה מאוד מסוימת גרמה לאחים ראובני להחדיר ביתר שאת ועקשנות את מה שהאמינו בו. בהחלט פרס ישראל. התעצבתי מאוד על אשר היקר. זוכרים שפעם גלים מוכי ירח / עם אולר על “שטחים” היינו משחקים האדמה? זורקים וחותכים שטח. זה הלך והתקצר ככלשהשטח הצטמצם, בהתחלה עמדנו על שתי רגליים ואחר כך על הפוליגון רגל אחת. זה הזכיר לי את המצטמצם שנהיה בן בית באזעקות. “הו, רומיאו, זאת הייתה פנטזיה נהדרת... הבטחת שנמריא הרחק מעבר לעצמנו... כמו גלים מוכי ירח המשוועים לחוף”, כתבה צרויה להב, ויהודה פוליקר הלחין נהדר, ויהודית תמיר שרה באקספרסיביות דרמטית מופלאה. לכבוש שוב את הירח / , שרו אר־אי־ M an on the M oon אם. שיר נהדר, קצב נהדר. לא יודע אם הבחנתם כמה הירח חזר השבוע לשמי ישראל, ובין הטילים הבליסטיים מוכי הירח הוא היה עגול וגדול, והכי חשוב, לא נפגע ממצררי הבליסטיקה. כשארבעת ישבתי בחצר והבטתי בו האסטרונאוטים האמריקאים יצאו ניל לדרך, לכבוש אותו שוב. כמובן ש

באחד הערבים ישבתי עם בתי הטקסט האחרון / , המשוררת הנפלאה שהלכה שהסתמסה עם צרויה להב שירי לעולמה בשבוע שעבר. וכך כתבה לה שירי: “יושבת עם אבא שלי שבדיוק מספר איך הוא ולואי דיברו עלייך היום (בין היתר על כמה את יפה. גם לדעתי, אגב) והוא מבקש ואם בא לך לשלוח לו”. צרויה אם יש לך טקסטים שאשאל הופתעה וסיפרה לשירי שלאחרונה היא מאזינה ל"כרטיס ללונה פארק", ואשר לעצמה כתבה: “אחפש דברים. אני כבר לא כותבת שירים ולא כלום. לא מסוגלת”. זה היה הטקסט האחרון והכה עצוב שלה. מ ז ל שפעם כתבנו היא ואני יחד לריקי גל את "ראש השנה שלך". "עכשיו יש את אשר ראובני המהפכן / הזמן במזרחית", כתבתי ב"תחת שמי ים התיכון" בשנת

צעד קטן לבן אדם עלה בראשי, ההוא מ ארמסטרונג האהוב שלנו, שלא חזר משם אילן רמון , ו וגדול לאנושות ושלפני צאתו למסעו האחרון צילצל אליי ושאל אם הוא יכול לקחת איתו את הדיסק "ירח". רק תחזיר, צחקתי. צחוק הגורל. התעוררתי פתאום וחשתי כאילו לקחתי מקום החדר / בבית מלון וכל יום מחליפים לי את החדר. מה הכוונה? שאי־ הוודאות המשיכה. אחר כך התחלתי

אלא שאז הסתבר שעוד משפחה נותרה ללא ליל סדר, והתאחדנו באהבה זה לזה עם הילדים ותחושת “מר שמח”. נכון, היו התרעות ואזעקות, ונכון שהנכד חשש לחזור הביתה בלילה להוד־השרון ובאמצע הארוחה חשב שמחבלי חמאס נכנסו לחצר, אבל חוץ מזה, מרקיז, הכל היה ליל סד’ה בסדר. הגלים ליחכו את החוף התל־אביבי תושבי הצפון / הסופג טילים כאילו מימים ימימה. טיל אחד נפל בשטחים פתוחים (איפה זה השטחים הפתוחים? על הירח?). ראיתי כתבה על אנשי הצפון האמיצים. הם לא יזוזו, הבנתם? הם זו כבר זזו מספיק. זו לא רק שאלה של ביטחון אישי ולאומי, . תנו להם אופק אמיתי ולא מדומה. שאלה של כבוד האדם ג'יזס, אל מי מדברים בעניין הזה? מישהו שומע אותם? (על פי "מישהו שומע אותי" של איפה הילד)

איש, 50 לחשוב שאולי נופיע ל־ ורק לפי המתכון המתבקש, , כמו גלי טילים שלא נתרגל מוכי ירח. זה מה שהפחיד × אותי. שבת שלום.

הירח חזר השבוע לשמי ישראל, ובין הטילים הבליסטיים מוכי הירח הוא היה עגול וגדול, והכי חשוב, לא נפגע ממצררי הבליסטיקה

9 ׀ ימ ים 7 ׀ 10 . 04 . 2026