ידיעות אחרונות 7 ימים

/ שלמה ארצ י /

איור: יזהר כהן

שניות ופסחוש 15

השניות היקרות מפז שמצילות 15 היקרות / 15 חיים נוספו באזעקה ליישובי הצפון. ועל זה נאמר: חבל שלא שעה אחת קודם, כי כמה אנשים היו ניצלים. הכל בין חיים למוות. והלב כואב על החיילים שנפלו בלבנון, ביניהם סמל משה יצחק הכהן כ”ץ ז”ל, שהיה חייל בודד שעזב את ביתו בארה”ב כדי להגן על ישראל. בכל מקרה, הטור הזה נכתב לפני הסדר, בסדר? ואתחיל שהים לא נבקע עד שמישהו לא שאומרים בו במדרש אותו לפתח אז ככה הגענו בסופ"ש הזה נכנס אליו עד הצוואר. כלומר לצעד האחד שאולי יפתח את המעבר ים סוף שלנו, (הורמוז, באב אל־מנדב או מעבר חיינו). ובשרשרת האירועים פסחוש המצמררים שאנחנו עוברים, גם הוא הופיע לפתע – אליהו את וישר עפתי בנוסטלגיה. איך כילד אהבתי הנפלא, רבי אלעזר בן עזריה, ואת שהיה דומה לרב השכונתי, הנביא, שלפי הציור של הגדת הילדים הזכיר את ההוא טוב הלב וגם את זה שאינו קיינעס מתוקים. שמכר לילדים ברחובות אהבל, הוא פשוט לא דחף יודע לשאול אהבתי כי הוא לא היה ושנאנו את האף שלו לאיפה שלא צריך.

היו כבר אזעקות פעמיים). לממ"ד חדרו מים באותו זמן, רחמנא ליצלן ויחי ההבדל, בדרכי הישן של הילדים שלי. בתחנת הדלק הכפר הירוק, מתחת לגשרים הבחנתי באנשים התרעה. החלה להרצליה, בסוף לא הייתה אזעקה. מחפשים מחסה למרות האזהרות. אגב, לפי השמועות גם המצות לא הרקיעו השנה שחקים שיינתן ביום לפרס ישראל במכירות. ועדיין, כל הכבוד שהמציאה את "כנפיים של לעדי אלטשולר העצמאות ביום השואה. בסוף שילשלתי "זיכרון בסלון" קרמבו" ואת מטבע לתיבת הג'ול בוקס וכולם שלחו לי ביצוע משפחתי נהדר. "אתמול היה טיל ויהיה גם כטב"ם". מגניב ל

כן, הכל קרה בצפון העיר (כבר היה ערב, לפי שעון הקיץ). תל־אביב. והשאלה שהכי הטרידה אותי: איך האיראנים ידעו את תולדות המשפחה שנים אחרי? מאיר ישראל ואני היינו תמיד ביטלסיסט / (מחורפני ביטלס). השבוע חשבתי לחלוק ביטלסיסטים איתכם כמה משיריהם של החיפושיות שעונים בול לסיטואציה הנוכחית. מבחינתנו לא הייתה שורה יפה כמו (מישל היפה שלי, אלה מילים שהולכות "מישל מה בל" נהדר ביחד), בלי להשוות למישל היפה של האירוויזיון. היא עוזבת את הבית , S he's L eaving H ome וכמובן: ביום רביעי, אחרי שנמאס לה לחיות בממ"ד של ההורים, כמו

פוקר כששיחקנו פוקר גיים / בנעורים, לפני הצבא, גילינו שאלה שלא ) פרשו 7/6 היו להם קלפים טובים (נניח זוג מהמשחק ורק הממזרים המשיכו להמר גם עם קלפים גרועים וניצחו. אז ככה זה במלחמה

הנכדים שלי - שהלכו למקלטם ועצמאותם. ובפחדי הלילה B lackbird S inging in ציפור ,the D ead of N ight שרה בלילה המת. ובייאוש שתהיה לנו תקווה. , L et I t B e L ove, ובאסקפיזם זו אהבה, הם שרו. ולבסוף, ,love, love איך הגדירו הביטלס איפה יהיה H ere, סדר פסחוש השנה? , There and E verywhere פה, שם ובכל מקום. חוסן מהות החוסן / נבנה משכבות דקות של קרבה בין בני אדם. הוא מתחיל ממילה טובה זה לזה ושל פתיחות השלטון להגדרת האמת על מצבנו. חוסן בנוי מנאמנות, מאמון. חוסן לא משתופף נוכח

את הרשע כי הוא היה תמיד אוסף כל הרשעים האנטישמים הנאצים ששנאו את העם היהודי. בעידן הנוכחי כבר לא ברור לשמור על השלמות הפנימית מי הוא מי, והכי חשוב (עצה), נוכח הדברים המשתנים. הסיפור הגזעני המזעזע שהציף נטול גזענות / אותנו השבוע הזכיר לי זיכרון ילדות הפוך לגמרי, איך בגיל בפסח מצה עם ביצה, בצל ותפוחי תשע סבתא הייתה מכינה (ועודף מלח) לילד הרומני ולילד החצי מרוקאי־חצי אדמה תימני שהיה החבר הכי טוב שלי בשכונה. ואיך אמו הייתה ואיך נפשותינו פיתה על הטאבון עם חילבה וסחוג. עושה לנו נקשרו זו בזו בפסח ההוא. אמנם אני חושש שמול בלי נעליים ופותחן / הדעות המוצקות של עשרות הפאנליסטים הנוסטלגיה היחידה נמצאת רק בפרסומות המנדנדות שמשתמשות שכילדים בשירים נוסטלגיים. ועדיין, בנוסטלגיה אספר לכם השמועה שבני ישראל עברו בחורבה רדפה אותנו תמיד כדי לא להרוס להם את הנעליים, ושאני זוכר את שנינו יחפים עם בקבוק יין וכשאנחנו מגלים פסח בקורונה חוגגים לבדנו אנחנו פותחים ת'בקבוק עם השיניים. שאין לנו פותחן אנחנו באמת עם אמיץ. מה שאנחנו לעוף מפה / עוברים במרכז, בדרום ובטח בצפון המופגזים. נכון, חלק (שדה בוקר), אבל קדמא או להתרעננות במצפה רמון נסעו עכשיו גם הבנתי עוד יותר טוב למה אלה ואלה, חברים לשעת צרה, קנו ביחד בקיץ בתים ביוון. הרי תמיד אמרו להם: מה יועיל לכם בית ביוון בחורף? עכשיו הסתבר שזה (שכשך שכשך רגליך במים, כי פה מועיל, החופשה שם!

אויביו ושרלטניו. חוסן לא סובל כפל משמעות וניזון בעיקר מתחת מתשוקה לחיים. אבל קורה שחוסן גם מתחבא לפעמים או כשאתה אוכל אכילה רגשית. יש לנו בבית דלת לשמיכה הזזה בשירותים. אז אני דוחף אותה, אולי שם מסתתר החוסן. ורק שלא נסתתר מעצמנו. מיץ התפוזים של מאיר (לזכרו) / כבר מרץ, מאיר אהוב. / במושב שלך, מאיר, פורחות החרציות מלאות הצוף. / מדמיין אותך שותה את מיץ התפוזים על הבוקר ואומר בלי להתלונן: / נכנסתי לרכב בערב העיר כל כך ריקה / (אורלנד "אני נושא עימי" ושמעתי אותי שר ברדיו את וזהבי) והתרגשתי מאוד: "אני נושא עימי את צער השתיקה, את נוף האלם ששרפנו אז מפחד, הלוא אמרת אליי: 'העיר כל כך ריקה', הלוא אמרת אליי: 'נשתוק מעט ביחד'". זה שיר יחד עם אוטופיה על אהבה בספסלי הגן בעיר הריקה שמכיל צער השתיקה. "אנחנו חייבים להיות רעבים לריגושים, לאו דווקא ממלחמות", אמר לי מוכר הדלק החכם בכפר הירוק כשהחלה × ההתרעה. רק לא הספקתי להגיד לו תודה. המציאות שולחת מקצבים חדשים, / אז אולי כדאי שאתאמן, כדאי שאתאמן.

- מהמרים עם כל הקלפים, רק שאנחנו לא יודעים מה הם. דו־תחמוצת הפחמן ובינתיים אנחנו שואפים יותר מדי (בגלל טילים שזורעים הרס) ודו־תחמוצת הישבן מרוב ישיבה הרצון להאמין במשהו מתגלם (הילדים בזום). על התחת אז צ'יך לומר שכשנשמעה "צ'יך לומר". בסוף במשפט הידוע השבוע הזעקה המרה של אביחי שטרן, ראש עיריית קריית־ שמונה, ושל איתן דוידי ממושב מרגליות נזכרתי בשורה "אדם צועק את שחסר לו, לא המופלאה של מאיר אריאל: חסר לו - לא צועק". את המושג במלחמה כמו במלחמה / מלחמה הגדיר לי הכי טוב קשיש מלחמתי אחד בעיירה . 70 צרפתית שהופענו בה באירופה בשנות ה־ , שאלתי את הקשישבטעות. התכוונתי O ùest la guerre la (תחנה בצרפתית זה איפה תחנת הרכבת הקרובה לשאול , הבדל של אות). gare À la guerre comme à אז מה הוא ענה לי, הקשיש? כי וזה מהדהד לי מאז. במלחמה כמו במלחמה. , la guerre הכל אפשרי ואין לדעת מה במלחמה, באמת כמו במלחמה, יהיה. בתמונת הרחפן הבית של סבא וסבתא / של סבא זיהיתי מיד אחרי נפילת הטילים בתל־אביב שהבית אמאל'ה, הנה וסבתא בצפון העיר שלי חטף טיל ונהרס כליל. יחד 60 בשנות ה־ סבי העיוור גבריאל המרפסת שעליה ישב שישבה לידו וחיכתה שמישהו יציל אותה סבתא פאני, עם הנה הכוכבים ממעל ממנו. הנה נאוה ואני באים לבקר אותם.

À

כילד אהבתי את זה שאינו יודע לשאול כי הוא לא היה אהבל, הוא פשוט לא דחף את האף שלו לאיפה שלא צריך

13 ׀ ימ ים 7 ׀ 03 . 04 . 2026