ידיעות אחרונות 7 ימים

איורים: דניאלה לונדון דקל, טליה דריגס | צילומים: דנה ספקטור

הכלבה שלי היא הנחמה שלי במלחמה כי היא, בניגוד אליי ואל הבת שלי, מרגישה הכל בעצימות מטורפת. הכלבים והחתולים שלנו לא יודעים מה זו אדישות, ובטח לא מהם מנגנוני הגנה פסיכולוגיים, הם פשוט מגיבים למצב הנוראי הזה באינסטינקט כל כך נקי וטהור. לפעמים זה מעלה לי דמעות בעיניים. זה קורה כשהבומים קרובים והיא מתחילה לרעוד בלי שליטה בממ"ד. אני מסתכלת עליה, היא רועדת כמו אז, כשהייתה גורה קטנה והברקים והרעמים בחוץ הפחידו אותה. אז אני מנסה לאסוף אותה לתוך החיק שלי, אבל אי־אפשר כי היא כבר בגודל של חמור. הרעידות שלה כל כך חזקות שהן מזכירות לי את מה שאני בעצמי אמורה להרגיש ולא מסוגלת. כי לא, זה לא נורמלי לשבת ולחכות שחפץ מתכתי במשקל של כמה טונות יחליט אם בא לו ליפול לנו על הראש. "אם הייתי יכולה, גם אני הייתי רועדת ככה", אני חושבת ומלטפת אותה. וכשהיא יוצאת מהממ"ד, כמובן שהיא הראשונה, אני הולכת איתה למטבח ונותנת לה את חטיף ההרגעה הקבוע, משהו נורא בטעם דגיגוני גופי וברווז טחון. היא טורפת אותו ואני רואה איך הפנים הזקנים שלה הולכים ונרגעים, איך החיוך הכלבי הענק והשמח מגיע. כשהיא מחייכת ככה, היא מזכירה לי שגם אני אמורה לחייך, כי הנה, אני עדיין חיה. "ששש, די", אני רוכנת מעליה כי עכשיו שוב ההתרעה צורחת בכל הבית. ודרך הטיפול הזה בה, דרך החמלה שאנחנו מסוגלים להרגיש לא כלפינו, אלא רק כלפי מי שבאמת לא מבין כלום וחסר ישע, אני נזכרת שיש בי עוד אנושיות. היא כמו הלב שלי על רצועה, הכלבה הזאת. היא כמו כל הרגשות שקברתי בפנים, הולכים בשדרה עם הלשון בחוץ, מחוברים לחוט.

ההתרעה סיימה לצרוח בקולי קולות, עכשיו זה משחק של המתנה עד שהאזעקה האמיתית תישמע בבית. ואני לא מצליחה להרגיש כלום. לא פחד, לא עצב, אפילו לא זעם כזה של ככה לא אמורים להיראות חיים רגילים. ככה זה מאז תחילת המלחמה. אני פשוט לא מצליחה להרגיש שום דבר. לא דברים רעים, אבל גם לא שום דבר 4 יפה. צחוק, התרגשות, להט. יש איזה פילטר כזה של תמי שמורכב לי על הנפש, מסנן הכל החוצה ולא נותן לשום רגש חזק להיכנס. אז אני עושה מה שאני עושה תמיד. מסתכלת על הפנים של הכלבה שלנו. וכמו תמיד, כשהאזעקה האמיתית נשמעת, אני קוראת בפרצוף המשולש שלה את הכל. העינים שלה מתעגלות בבהלה, הנשימה שלה נהיית חטופה. היא מטפסת במדרגות במהירות שיא, מזדרזת להכניס את עצמה לממ"ד בקומה השנייה. היא תמיד הראשונה להגיע לממ"ד, מאשפזת את עצמה במרחב המוגן הרבה לפני כולנו. ועכשיו אני סוף־סוף צוחקת, כי מדובר בסך הכל בכלבה די בלאי, מין בורדר קולי מעורב בגמל שהגיעה בטנדר של העמותה היישר מתל־שבע. והיא גם , כל כך זקנה שכל השחור בפרצוף שלה כבר התכסה 14 בת בשיבה לבנה. ובכל זאת, היא שומרת על החיים היקרים שלה כמו אתרוג, ממגנת את עצמה בקפדנות כאילו שהיא אלף שקל. ופעם אחת, כשבכל זאת 12 פודל טוי שעלה הקדמתי אותה והגעתי לממ"ד לפניה, היא נדחקה דרך הדלת בכזו פראות שהיא דחפה אותי הצידה ואז שלחה בי מבט מנצח כזה של "אל תשכחי מי פה באמת דגימה נדירה של שלמות גנטית וחייבת לשרוד".

כמו הלב שלי על רצועה דנה ספקטור נרגעת כשהכלבה שלה חוזרת לחייך

03 . 04 . 2026 ׀ ימ ים 7 ׀ 42