ידיעות אחרונות 7 ימים

כמו תפילת שחרית ליום מלא בכוח וגמישות

מרב בטיטו מתמסרת לאמנות המדויקתשל הפילאטיס לא מיד אני עולה עליו. קודם אוחזת בשתי משענות כתף מלבניות, משרישה שתי כפות רגליים יחפות על הרצפה, ואז משיטה את עצמי קדימה לאורכו – מרגישה כמו קפיץ ענק בצבע אדום שנמתח כמעט לקצה, ושוב – הפעם שרירי הבטן מגויסים בחזרה לנקודת המוצא. אחרי חמש פעמים כאלו הדם מתחיל לרוץ בגוף, ואני נשכבת על הרפורמר – שניים וחצי מטרים חסונים של מיטת עץ פשוטה ועטופה בד שחור, משחילה רצועות על שתי הרגליים לקראת כוריאוגרפיית חימום – המוח מתרוקן לאיטו ומפנה מקום להוראות שבוקעות מהזום. ביי, הייתי פה. לא לפנות, לא לדבר בשעה הקרובה. סנטימטרים שמכילים אינספור קומבינציות לשיכוך התודעה 75 המקום הבטוח שלי משתרע על פני המוזעקת, וחוץ מקופסת עץ שחורה שניתן להניח עליו כדי לסחוט עוד פיתול מעמוד השדרה, אין בו ולו מילימטר מיותר שאפשר לבזבז על חרדה או דאגה. המורה היא האלוהים – שיכללנו יכולות תקשורת מאז הקורונה, אני - מאמינה צייתנית מבצעת פקודות ומתנדבת לכל משימה, והשיעור כמו תפילת שחרית ליום מלא בכוח וגמישות. לא מערה לזחול אליה ולהתחבא, לא שמיכת פוך להתעטף בה ולהיעלם, גם לא דהרה פראית לאופק בלתי נודע, רק בנייה סיזיפית של היחסים האינטימיים בין המוח לשאר חלקי הגוף: הפילאטיס חינך אותי היטב לקראת חיים בעולם כאוטי, אילף את רוחי לעמוד בפני ריצות לממ”ד, והזקיף את קומתי בפני רעיונות מיושנים על מלחמה.

פרויקט הגלעין דניאלה לונדון דקל מגננת אבוקדו

את השורה "לראות עולם בגרגיר של חול" המשורר הבריטי וויליאם 1803 כתב בשנת בלייק כפתיח לשיר. הוא כמובן לא ידע שהשורה הזו תהפוך להיות אחת מהשורות המצוטטות ביותר בשירה העולמית, אבל זה מה שקרה. כנראה כי לכד את הרעיון הקיים בפילוסופיה, בדת, בביולוגיה, בתרבות, הטוען שבמיקרו מצוי כל המקרו. רגע חולף מכיל נצח, תא מיקרוסקופי את הצופן הגנטי, שירי הייקו את החוכמה הגדולה, ציורי מנדלות את האינסוף. בקיצור, התחלתי לגנן גלעיני אבוקדו. טבע שלם בקפסולה אחת. אני אוהבת לראות איך מתוך עכוזו הצהבהב של הגלעין הטובל במים מתחילה התעוררות. הפלחים נסדקים ומתוכם מגשש את דרכו החוצה שורשון דק. זמן קצר לאחר מכן, אחרי עוד חיסול אחד או שניים של בכיר במנגנון האיראני, עולה מהצד השני נצר רך הבוקע מתוך תעלת הלידה המתרחבת. הנצר הופך לגבעול, הגבעול פורס עלים ראשונים ירוקים ובהירים, ויופי לי. הימים חולפים, המלחמה נמשכת והשורשים מסתעפים, מסתחררים ומעמיקים. הגבעול מתעבה והעלים נעשים מלאים ומוצקים. ובזכות מי? בזכותי. יש לי שליטה על כל הנס הזה. פעם אחת, יום אחרי שרסיס של טיל נפל ברחוב סמוך ומעך מכונית, ניסיתי לקפוץ מעל הפופיק וטמנתי אחד מהם באדמה. הוא מת מיד והבנתי שהתקווה לעץ מוגזמת. ככה טוב - תלוי בין מים לשמיים. אם ישאלו אותי מה אני עושה, מה אני באמת עושה במלחמה, אני אגיד שהייתי אחראית על משק אוטרקי של גלעינים. ואם תימשך המלחמה, יש מצב שאעז גם לבטט בטטות. כבר התחלתי להתעניין.

לא טראמפ, לא ביבי ולא האיראנים ימנעו ממני להרים רתם איזק מרימה משקולות והן מרימות לה את מצב הרוח מכניסה את הבטן (מינוס פאוץ' בחסות שתי לידות וחיבה לשמרים שוקולד) - ומרימה. משקולות, גבירותיי, משקולות. הן טובות אלינו בשגרה, הן בוודאי טובות אלינו בחירום שהפך שגרתי. מחזירות לגוף את האנדורפינים שבורחים באזעקות, משפרים את היציבה 40 בתקופה מכופפת, ועושות פלאים לנשים אחרי גיל וחודשיים). 40 (ואני יודעת, כי אני כבר בת זה אולי סאחי ולא מאוד מקורי, אבל בתקופה שבה נראה שאנחנו לא שולטות בכלום ושום דבר, אני אוהבת להרגיש שיש לי אחיזה במשהו. מוט מחוספס עם שתי משקולות כבדות לסקוואט, למשל, או ידית שמאפשרת להניף קטלבל. לא טראמפ, לא ביבי ולא האיראנים ימנעו ממני להרים, וגם הילדים כבר יודעים שבאין מסגרות, בין פרק של "כראמל" לקטעי יוטיוב שבהם ילדים יפנים אוכלים ממתקים (אנחנו מאמינים בחינוך אוניברסלי) - אמא צריכה את המסך בשביל זום משקולות עם מאמנת־העל פלפלת. כן, גם הזמנתי משקולות הביתה. עם שליח עד הדלת, כמובן. יש גבול לכמה אני מוכנה לסחוב. עגולות, כבדות, מכוערות. ריחן כריח רסיס, וגם משקלן, אם התמדת והעמסת. בעת מצוקה אני ניגשת לברזל היצוק. לוקחת אוויר,

43 ׀ ימ ים 7 ׀ 03 . 04 . 2026