ידיעות אחרונות 7 ימים

בכל ווליום שאבחר - זה נשמע לי כמו שקט

איציקשאשו צולל מחדש ליקום המטורלל של "סיינפלד" אינץ'. אני מניח שיכולתי לנצל את 65 אני יודע, אין יותר קלישאה מלחפש אסקפיזם במסך המצב כדי להתמסר לפעילות גופנית כלשהי, אבל איכשהו זה נראה לי מיותר כשאפשר להעלות דופק ולהתחיל להזיע רק מלצפות בחדשות כאן. אז האמת היא שסיגלתי לעצמי את באוקטובר. כל ערב, למעט מקרים חריגים, אני צופה בשני פרקים 7 שביל הבריחה הזה כמעט מיד אחרי של "סיינפלד". דקות בערך אני צולל שוב אל החיים הקטנוניים של אנשים שהסתובבו על סט טלוויזיה 45 למשך עוד במילניום הקודם, ומתקנא ביכולת שלהם לחוות משברים שנגרמים מהתמודדות עם בעל מרקייה או התברברות בחניון. בהתחלה עוד חשבתי שהמרשם הזה של שני פרקים אחרי האוכל הוא בשביל הצחוקים. כלומר, ברור שאין שם משפט אחד שאני לא יודע להשלים מהזיכרון, ואין שריר בפנים של ג'ורג' שאני לא צופה שתי סצנות מראש, אבל זה יותר בגלל מה שאין שם. זה בגלל שאין שם הפתעות. מול פרקים שראיתי כל כך הרבה פעמים בעבר אני יכול שלא להיות דרוך. כי כשאצלם הכל מוכר, ויומיומי, ושגרתי ולא באמת חשוב - אני נזכר בימים שבהם גם אצלנו זה היה המצב. כשכל יציאה מהבית דורשת תכנון קפדני, דרכי מילוט וסוללה סלולרית מלאה, האפשרות לבחור סתם שני פרקים רנדומליים מאיזו עונה מבלי להקדיש לכך שנייה של מחשבה - מרגישה לך כמו החופש המושלם. כשרועש בשמיים ורועש בין האוזניים, אני מסיים את היום עם השקט היחסי של הרביעייה המטורללת ממנהטן. בכל ווליום שאבחר, זה יישמע לי כמו שקט. חוץ מהקטעים שבהם קרמר נכנס בדלת קמ"ש. 200 על

אנשים יפים ונכונים במקומות מרוחקים חן ארצי סרור משקיעה בטקסשלפני השינה

נחמת הבינג׳

אומרים שפעוטות חייבים סדר ערב קבוע בשביל להצליח להירדם. טקס שמעביר אותם למצב רגיעה של לילה. מתברר שאמהות לא מאוד שונות מהילדים שאותם הן מגדלות. בוודאי בעידן של כאוס ואפלה. כשאי־אפשר לזכור באיזה יום אנחנו, בין זום לאזעקה, באימת ההותר לפרסום, הבריחה מהמציאות החונקת טמונה בסדר ערב קטן. בית נקי (תודה לרובוט השוטף, קנייה רגשית של מלחמה), כוס יין וטלוויזיה. הצעה נדיבה לצלול ערב־ערב לצרות של אחרים. לא אולפני חדשות, חלילה, לא ריאליטי (המציאות גרועה דיה, תודה). טלוויזיה במובן הכי בסיסי שלה - דרמות של אנשים יפים ונכונים במקומות מרוחקים. תחזוק של מערכות יחסים בשלט רחוק בארבעה ערוצי סטרימינג שונים. במקום להתעורר בבהלה מהאזעקה של אמצע הלילה, פשוט מחכים לבואה בתוך בינג’ חסר פרופורציות. ואז יש את הרגע הזה, שהמציאות לא חסה. בשיא העונה של סדרת בית החולים הכי מומלצת , תודה ששאלתם) מתרחש טבח בפסטיבל מוזיקה ובית חולים קורס שבו כל רופא HBO (“הפיט”, מנסה להיזכר מה זו חבישה ישראלית. אז תודה רבה על הטריגר, ומזל שהגיעה אזעקה לאפס את הטראומה. ואם כבר: חמודות, אצלנו תיפקדו באותה סיטואציה גם תחת מטח טילים. לכו תלמדו תסריטאות ונדבר.

שלוש עונות ביממה וחצי סמדר שיר גילתה את העולם המופלאשל הבינג' לא שאני טו מאץ' סופיסטיקייטד, אבל פעם, מזמן, צרכתי את הג'אנק שלי במנות מדודות. רק בקורונה גיליתי את נטפליקס ובזכות "המורדת" גיליתי איזה שדרוג זה לצפות בכל העונות ברצף, אבל הצבתי לעצמי גבולות. חדוות באוקטובר 7 הבינג' שלי הייתה על אשקטנה, לא יותר משעתיים־שלושביממה, עדשבא שדחף אותי לחפש את כל מה שלא קשור לחדשות. את שש העונות של "המתמחה" גמעתי בשבוע. עכשיו, במה שמסתמן כשגרת טילים, אני רואה ה־כל. בשעות שבהן הממ"ד שלנו (ישתבח שמו) נטול נכדים, אני צונחת מול המסך בפוזה של באתי לעבוד ותוך שניות נסחפת לסדרות שבעבר, מודה ומתוודה, לא הייתי מקדישה להן יותר מעשר דקות. האלגוריתם של נטפליקס עדיין בהלם. בעבר הרחוק חיפשתי סרטים, שעה וחצי גג, זה היה המקסימום שהחיים איפשרו לי להקדיש לעצמי, ועכשיו אני מחפשת את הסדרות הכי ארוכות. ממליצה על "הקריינית", שלוש עונות. בינג' של יממה וחצי עם שתי אזעקות בלבד. במושגים של עכשיו, שתי אזעקות בלבד זה לילה קל. כמה שאני מתגעגעת לתקופה שבה סדרה נבלעה אצלי בחצי שנה. בהתקף זלילה חסר שליטה אני מערבבת חמוץ במתוק. עכשיו, למשל, בא לי לחוות מחדש את הסרטים הישראליים שעיצבו את ילדותי. האם גם בגילי אזיל דמעה ב"נורית"? איך אגיב לגמגום של "קוני למל"? הבו לי "גבעת חלפון" על הבוקר, "תעלת בלאומילך" בצהריים, ומה לסוף היום? "הוא הלך בשדות" או "אסקימו לימון"?

03 . 04 . 2026 ׀ ימ ים 7 ׀ 44